כל מה שאנושי

גבוה ושדוף, עטוי זקנקן, כובע ברט לראשו, לבוש ז'קט בד בהיר, סקסופון בידו. צ'ארלס לויד פוצח בנגינה, בלא שום כוונה להתחנף אל הקהל, בנחשול של יבבות סקסופון פרועות, צורחות, בוכות, במקצבים מתחלפים. אחר-כך הוא ינגן קטעים מלודיים וממושטרים ושוב יחזור אל הקמאי. עד מהרה הקהל נסחף-נשבה באשד המוזיקלי המדהים והמרגש הזה, ולויד מהבמה אומר לו במילים: "כולנו יכולים להיפגש במקום הזה שמעבר למרחב ולזמן".

לויד. לא מתחנף לרגע (צילומים: דורון אדר)

צ'ארלס לויד (72), אולי גדול סקספוני הג'אז החיים, מנגן על הסקסופון שלו כ-60 שנים. בקריירה הארוכה שלו הוא חלף על-פני סגנונות הגא'ז השונים שפרחו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20; וגם בא במגע אינטימי עם סגנונות מוזיקליים אחרים. התוצאה: סקסופוניסט מגוון, עשיר מבע, שמתמקד בעשיית מוזיקה שמבקשת לגעת באינטימי, ברגש המזוכך, באוניברסלי.

לויד מזוהה בדרך-כלל עם אסכולת ה"ג'אז החופשי" (נציגה המובהק הוא ג'ון קולטריין) שהסתייגה מהקונבנציות הצורניות של הבּי-בּוֹפ. למעשה הוא מיוצרי הגא'ז המובהקים בדור של אחרי הבּוֹפ. הוא וחבריו לז'אנר שברו בשנות ה-60 את המוסכמות הישנות בתחום של מקצב ואקורדים, ויצרו ג'אז חדש שהוא לא רק אישי יותר, אלא גם מאלתר יותר, ויש שאמרו "פרימיטיבי" ו"דתי" יותר, במובן של חזרה למקורותיו של הג'אז.

וזה בדיוק מה שמתאים כל-כך לצ'ארלס לויד, שדומה כי לאורך כל הקריירה שלו - יהיה הסגנון שינגן אשר יהיה - ביקש לעורר רגש אנושי יסודי, תחושות רליגיוזיות ותחושות של חמלה ואחווה אוניברסליים. "מוזיקה היא כוח מרפא, יש לה היכולת לפרוץ גבולות", אומר לויד, "היא יכולה לגעת בלב ישירות. היא יכולה לדבר לעומק הנפש, היכן שמילים אינן נדרשות". ביטוי לתפיסה הזאת תמצאו גם אצלו בבלוג.

רביעייה אינטימית

כשלויד מנגן ראשו כפוף, הוא מכונס בעצמו, כמעט שאינו מביט בקהל. על רקע שלושת מלוויו הצעירים לבושי החליפות הכהות, הוא נראה כמו היפי מזדקן ופרוע. אבל האמת היא שמדובר ברביעייה שכל חבריה מדברים זה עם זה באופן אינטימי ורגיש מאין-כמותו ומתוך כבוד הדדי גדול. כשצ'ארלס לויד אינו מנגן, הוא יורד מיד אל ירכתי הבמה, רוצה לומר: הבמה כעת היא של חבריי. הוא חוזר לקדמתה רק כששב לנגן וכשחדל, מיד סר אחורה.

הרביעייה האינטימית

נגני הרביעייה משובחים מאין-כמותם: ג'ייסון מורן, הפסנתרניסט, הוא כוכב גא'ז עולה, וירטואוז טכני ונגן רגיש במיוחד. רובן רוג'רס הוא בסיסט מעולה, פרטן חושני ונלהב. ואריק הרלנד הוא מתופף אינטליגנטי במיוחד שנמנע מכל השטיקים הרגילים של המתופפים המבקשים להלהיב את הקהל ב"ברקים ורעמים". הרלנד מתופף את המופנם, במארג מורכב של תת-קצבים משתזרים. ומה שיפה במיוחד ברביעייה הזאת זה האופן המאוד קשוב שלהם זה אל זה והמקום שכל אחד מהם נותן למשנהו.

לדברר את הפנימי

צ'ארלס לויד מנגן בדרך-כלל על סקסופון טנור, אבל מופיע ומקליט גם על סקסופון אלט ועל חליל צד. הוא הוציא 36 תקליטים (שבהם הוא

מוביל התקליט), והשתתף בעוד עשרות תקליטים אחרים, בין השאר, בשנות ה-60, עם להקת הג'אז של המתופף הנודע צ'יקו המילטון (שניגנה מה שכונה באותה העת "אוואנגרד רך") ועם להקתו של סקסופוניסט האלט הנודע Cannonball Adderley; אך גם עם להקות רוק כמו ה-Beach Boys ולהקת הדלתות (בשנות ה-70).

הקריירה הארוכה הזאת הפגישה אותו עם מגוון של סגנונות מוזיקליים, בתוך הגא'ז ומחוצה לו, וכולל ואריציות של מוזיקת עולם ורוק. כל אלה משתזרים בסגנון אישי מובהק וייחודי. אך מעבר לסגנון ול"מכניקה" של המוזיקה, ברורה הנטייה שלו לחיפוש אחר צלילים וקולות שיבטאו את מה שמעבר למיידי ולקונקרטי. לויד מחפש ועושה מוזיקה שמבקשת לדברר את הפנימי. ואמש (מוצ"ש) בבנייני האומה בירושלים, הוא אכן דברר אותו. ערב מופלא של ג'ז במיטבו.