"כל ילדותי פחדתי מקנאת אחותי"
האם קנאת אחים יכולה באמת להביא לרצון לרצוח? הסופרת חנה גולדברג טוענת שבהחלט כן ומספרת איך בילדותה אחותה הגדולה ניסתה לרצוח אותה מספר פעמים. בספרה החדש "שוקימוקי" היא ממציאה את הסוף הטוב שלא קרה במציאות של חייה
"אמא חיבקה והאכילה את השניים, / בדיוק אותו דבר / כל שעה שעתים. / אבא חיתל ונישק את השניים, / בדיוק אותו דבר / כל שעה נישוקיים". כך נפתח ספר הילדים החדש של חנה גולדברג, "שוקימוקי". "המשפטים האלה, שהם חלק מסיפור ילדים מחורז וקליל, יושבים על סיפור משפחתי אישי ועל כאב גדול", משחזרת גולדברג שגדלה בחיפה של שנות החמישים והשישים.
בשיחה לרגל צאת הספר (איורים מישל קישקה הוצאת קיבוץ מאוחד) היא אומרת בכנות: "רק עכשיו, אחרי שהספר יצא ואני מחזיקה אותו ביד, אני מבינה למה כתבתי אותו. סיפור הילדות שלי שימש השראה לסיפור על שני האחים המתוקים. הרי כל יחסי אחים מתובלים בקצת קנאה, אבל כזו שעוזרת לפתח ייחודיות ותחרות בריאה. השורות המחורזות על הצמד הזה מעלות שאלה בנוגע למאזן בין טוב ורע ביחסי אחים. הספר 'שוקימוקי' הוא ניסיון לתת פיתרון לכאב הקנאה והתחרות בין אחים ולבטא את המורכבות הרגשית ביחסים ביניהם", למרות הנושא המורכב, הספר אופטימי ושמח.
משולש יחסים לא פשוט
גולדברג מספרת שאמה ילדה את אחותה הבכורה כשהייתה בת 21, אחרי שנים של מלחמה ורעב. "למרבה הזוועה, נולדה ילדה שלא מוכנה לאכול ולינוק. פשוט סוגרת את הפה. אמא שלי הייתה עסוקה בהאכלה שלה וכשנולדתי אני, חמש שנים לאחר מכן, תינוקת חייכנית ואוהבת לינוק, מאזן היחסים בבית השתנה בצורה משמעותית. כל תשומת הלב הופנתה אלי, הייתי התינוקת שהייתה כל מה שאחותה לא. נוצר משולש יחסים לא פשוט, מורכב מרגשות אשם, תחרות וקנאה. ועל זה יושב הכאב הכי גדול שלי בחיים".
הצטרפותה של חנה למשפחה הביאה להידרדרות קשה ביחסים שבין אמה לאחותה. "הסירוב של אחותי לאכול התיישב על טראומת הרעב של אמא שלי מימי המלחמה. לקנאה של אחותי כלפי היו ביטויים קשים. כשהייתי תינוקת בעריסה, אחותי דקרה אותי עם מחוגה. בשלב מאוחר יותר בהתבגרותי, אמי מצאה אותי תלויה מסורגי המרפסת. פחדתי מאחותי".
הזיכרון הקשה והברור ביותר של גולדברג הוא מגיל חמש. "אחותי בת העשר הצטוותה על ידי אמא שלי לקחת אותי לגינת המשחקים. היא אחזה בידי כשחצינו את הכביש ופתאום באמצע המעבר היא שמטה את ידי ורצה קדימה. אני מצאתי את עצמי בתעלה בצדי הכביש כשילדי השכונה מעלי. מונית פגעה בי וברחה וגם אחותי, אכולת רגשות אשם הסתלקה הרחק ופחדה לחזור". היום, היא מנתחת ממרחק של זמן, "אני יכולה להבין עד כמה אחותי שנאה אותי והרגישה מאויימת. קשה לגדול עם תחושה שאת לא אהובה ויש לך אחות שמתחרה בך".
"תמיד פחדתי מקנאה"
גולדברג מספרת שהזיכרון הזה והמטען הקשה שקדם לו עיצבו את האישה שהיא היום. "תמיד פחדתי מקנאה, הקטנתי את עצמי וחששתי לבלוט. לא הרשיתי לעצמי לתת ביטוי ליצירתיות ולכתיבה עד שאחותי יצאה מן הבית. היחסים בינינו רק הלכו והחמירו עם השנים ולאחר פטירתה של אמי לפני שנים אחדות, הקשר נותק לגמרי. הקנאה הזו תמיד היתה מקור לכאב ונושא להתמודדות בחיי. היום אני במקום אחר. תהליך כתיבת הספר 'שוקימוקי' הוא חלק מהפתרון שהגעתי אליו. הספר מציע דרך לקבל באהבה את השונה והדומה שבין אחים".
בהורות שלה, היא מספרת, השתדלה תמיד לאמץ גישה זו ולשמור על איזון בין ילדיה. "הקפדתי לעשות הכול שווה בשווה. יחסי אחים עוד מתקופת המקרא הם כר להתפתחות קנאה. עיין ערך רצח קין את הבל. אני מאמינה ויודעת על בשרי שיש להורים חלק גדול ביצירת יחסים טובים בין אחים. אנחנו הגרסה הנשית של הסיפור המקראי על קין והבל".
בספר החדש שלה מתייחסת גולדברג לא רק לקנאה בין האחים, אלא גם לרצון של כל אחד מהם להרגיש יחיד ומיוחד. "ביחסי תאומות, כאלה שיש בספר, הקונפליקט הטבעי שיש בין אחים מוקצן ובולט יותר. כל אחד מהם רוצה להיות במרכז העולם ולזכות באהבת ההורים. וכשאחד מהשניים נעלם בכוונה, האם האח השני שמח? בניגוד לחיים שלי, בספר שכתבתי, האחים מצאו את הדרך לחיות יחד וליהנות מהיתרונות של הצמד.
"אפשר בהחלט לקרוא את הסיפור הזה כסיפור קליל ומחורז, אבל מתחת לשורות שלי יש כמיהה לחוות יחסים דומים גם במציאות", היא מספרת בגילוי לב ומודה שהיא עצמה מקנאה בחברותיה, שיש להן יחסי אחאות טובים והיא מחפשת תחליפים לאחות שהתנכרה לה.
גולדברג מסיימת את הספר בנימה אופטימית שממחישה את הידידות האמיצה שיכולה להירקם בין אחים: "שניהם קפצו / וצחקו עד השמיים / בדיוק אותו הצחוק / כמו שתי טיפות מים. / ועמוק בליבם / הם חשבו: כמה טוב / שיש בעולם / מישהו קרוב".
לפנייה לכתב/ת 
