הולנד: הכתום הפך אפור

הזיכרון הראשון שצרוב במוחי מצפייה בגביע העולמי כילד, נמצא אי שם בתחילת יולי 1994. בשעת ערב מאוחרת פגשה ברזיל את הולנד, במה שהתברר אחר כך כמשחק הטוב ביותר של אותו טורניר.

שני דברים זכורים לי מאותו ליל קיץ. הראשון הוא תנועת ה'ערסל' של בבטו הברזילאי, השני הוא האוהדים הכתומים ביציעי האצטדיון בדאלאס. פתאום הדבר הזה שנקרא כדורגל קיבל אצלי צבע. לפני זה הכל היה מטושטש ולא ברור, רק אז זה נתפש.

בכל טורניר גדול בו משתתפת הולנד נבחרים המטורפים בכתום לאוהדים מספר 1. כך זה היה לפחות עד שהיפנים החלו להשתלט על מגרשי הכדורגל. זו כנראה גם הסיבה שכל כך הרבה ישראלים מאוהבים בנבחרת האורנג', עוד הרבה לפני שהפכה לענקית סלולר בישראל. הולנד היא הנבחרת הכי צבעונית במונדיאל.

לפחות עד עכשיו. אולי זה האקשן שנעלם ממחנות האימונים, המאמן ברט ואן מרוויק המשעמם או בגלל שהכוכב הכי גדול שלה הוא בחור בן 26 שמקריח כבר מגיל 15. בכל מקרה, הצבע ששולט כרגע בהולנד הוא אפור.

המאמן: לא כל הזהב נוצץ ולא כל האפור מרצד

ההולנדים התרגלו לטוב בכל מה שקשור לעומד על הקווים. מאז ריינוס מיכלס הגדול (הוביל אותה לאליפות אירופה) אחזו בתפקיד מאמן הנבחרת רק סופרסטארים מוערכים ברחבי אירופה - הן בתחום האימון (חוס הידינק ולואיס ואן חאל), הן על הדשא (פרנק רייקארד) והן בדוגמנות (מרקו ואן באסטן). לא עוד.

ואן מרוויק הוא עכבר כדורגל. כזה שיודע לספר לכם כל פרט על כל שחקן שרק עבר לו ליד האף. נו, אייל לחמן כזה. ההישג הגדול ביותר שלו היה הזכייה בגביע אופ"א עם פיינורד ב-2002, אך לא מעבר לכך. גם בהולנד, וגם כשאימן בגרמניה עם בורוסיה דורטמונד, לא הצליח ואן מרוויק להוביל את קבוצותיו לאליפות. למעשה, הפרט היחיד המעניין שנוכל לשתף עימכם הוא שוואן מרוויק הוא חמו של מרקו ואן בומל, קשר הנבחרת. התרגשתם? גם אנחנו לא.

"אני אוהב כדורגל התקפי, אבל אני אוהב יותר לנצח". כך, במשפט אחד, מסכם ההולנדי את עצמו, וכנראה גם את הכדורגל שנראה מהשחקנים שלו במונדיאל הקרוב. "הדבר החשוב ביותר שלמדנו מהגרמנים הוא שאינדבדואליות היא דבר נחמד, אבל לא קריטי. זה איך שאתה מופיע בצורה מנטלית וטקטית".

זהו, כנראה שבאמת אבדנו ולא נותר לנו את מי לאהוד במונדיאל הקרוב. הייתכן שמאמן הולנד אהובתנו מסתכל על הגרמנים כמורי דרך?! אבל זה לא נגמר פה. אם תשאלו את ואן מרוויק, מבחינתו המודל הרצוי לזכייה בטורניר היא איטליה 2006, או לא עלינו, אפילו יוון 2004. "כל מי שציינתי הן קודם כל קבוצות".

אבל אולי, רק אולי, זה מה שההולנדים זקוקים לו לשם שינוי. הנה, בשלב מוקדמות המונדיאל הכתומים היו הראשונים שהבטיחו את מקומם בדרום אפריקה, עם מאזן מושלם (שמונה ניצחונות בשמונה משחקים תוך ספיגת שני שערים בלבד). מצד שני היריבות העיקריות היו סקוטלנד ונורבגיה, אז אולי אין מה להתרגש.

האחרונה שעלתה עם מאזן נקי למונדיאל היתה מערב גרמניה של 82', שהגיעה עד לגמר בספרד. שוב השוואות עם גרמניה, לאן הגענו?

הכוכבים - איפה ישנם עוד אנשים?

אבל האפרוריות של הנבחרת לא נובעת רק מהעומד בראשה. אין בכלל ספק שיש כמה שחקנים הולנדים נפלאים שמשחקים ביבשת - ווסלי סניידר, רובין ואן פרסי או ראיין באבל, באמת שלא חסר. אבל נסו לרגע אחד להרכיב את רשימת 25 השחקנים הטובים בעולם. תצטרכו באמת להתאמץ כדי לכלול ברשימה יותר מהולנדי אחד. בניגוד לשנים בהן שלטו באירופה כוכבים כמו ברגקאמפ, ואן ניסטלרוי או ואן באסטן, ההולנדים נשארו מאחור בכל מה שקשור לכוכבים אמיתיים.

אריין רובן רק בן 26. "מה?" זעק לי אחד מחבריי הטובים ביותר כשסיפרתי לו פריט טריוויה שולי שכזה. "הייתי בטוח הוא לפחות 35". אז נכון, זה בעיקר בגלל החזות האנמית והקירחת שלו (מישהו אמר זידאן?), אבל גם בגלל שנדמה כאילו הוא כאן כבר המון זמן.

שנים טובות בצ'לסי ובריאל מדריד הפכו את רובן לכוכב, אבל לא כזה שמדברים עליו. לפחות עד השנה. שחקן ההתקפה של באיירן מינכן הוא אולי סקפטי ויצא קירח מכאן ומכאן, אבל ואן חאל יודע שרובן של העונה היה ההבדל בין גמר אירופי ומרחק נגיעה מטרבל היסטרי, לבין עוד אכזבה בליגת האלופות.

השנה הוא סוף סוף סיפק את הסחורה במאני טיים. במונדיאל בגרמניה הוא זכה פעמיים בתואר השחקן המצטיין (מול סרביה וחוף השנהב), אבל במשחק החשוב באמת - קרב הדמים מול פורטוגל בשמינית הגמר, רובן היה צעיר מדי כדי ליטול פיקוד על הספינה הטובעת. הפעם זה צריך להיות הדבר האמיתי.

מחנה האימונים

פעם, ממש לא מזמן, רוב 'האקשן' אצל ההולנדים הגיע דווקא מסביב למשחקים, במחנות האימונים. לפני כל טורניר גדול היה זה המקום הצבעוני ביותר, תרתי

משמע. המתח הגזעי שנוצר במהלך השנים פגע בנבחרת שוב ושוב.

עוד מימי רוד חוליט ועד לאדגר דוידס, היה באורנג' את 'השחורים' ו'הלבנים'. ההולנדים לא היו מתנגדים לקצת יותר 'אפורים' כדי להעלים את אותה מרירות. אבל עכשיו? כלום, נאדה, משעמם. כולם חברים של כולם. סניידר, באבל ושאר חבריהם הם שווים בין שווים.