חשיבה חיובית? לא עוזר כשמתבשרים על סרטן
"טרור החשיבה החיובית," קוראים החוקרים לתופעה שבה חולי סרטן כמעט אנוסים לאמץ גישה חיובית ולהתמודד באומץ. "זה הרי בשבילנו," מסבירה פסיכו-אונקולוגית ל"זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות", "הקרובים שפוחדים להתמודד עם המחלה"
לפני כשנתיים אותר גוש סרטני בחזה של יעל .(50) "כל חולה זוכר את רגע הגילוי. בחלקיק שנייה נופלים עליו השמיים, הקרקע נשמטת מתחת לרגליו ואור השמש כבה. לי הקציבה הרופאה שתי דקות לעכל את הבשורה ואז דיקלמה את המשפטים שלמדה בסדנה להעברת מסרים קשים לחולים: 'אני ממליצה לך, יעל, לגייס חשיבה חיובית. את לא מתארת לעצמך כמה שזה יועיל לך."'
המומה מהבשורה ומבולבלת יצאה יעל מחדר הרופאה וכשמוחה ריק ממחשבות נכנסה למכונית, ואז לדבריה הידהדו במוחה שני משפטים: את חולת סרטן ואת צריכה לחשוב חיובי.
"במהלך תקופת המחלה, שכללה ניתוח כריתה, טיפולים כימיים והקרנות, עברתי שלבים רגשיים שונים," מתארת יעל, מורה לחינוך גופני ומדריכת כושר. "מיד בהתחלה הייתי בשלב האבל על יעל הבריאה שהייתי. מה שהכי רציתי באותו זמן זה לצרוח ולבכות. ממש לא היו לי כוחות לחשוב חיובי. מה חיובי בזה שחליתי במחלה שמסכנת לי את החיים? ולתוך הכאוס הזה אני צריכה לשפוך נחמדות וחיוביות"!?
יעל השתתפה בקבוצת תמיכה, אבל זו רק הגבירה לדבריה את הלחץ. "המסר שהועבר שם, ונצרב כמו קעקוע כמעט אצל כל המשתתפות, היה לחפש את החיובי ואת החיוך, עד שגם אני נגררתי לחייך חיוך מזויף, לשקר שיש לי תקווה ושהכל בשליטה."
לקראת סיום הטיפולים עברה יעל מהפך חשיבתי, "אלא שהפעם זה בא מתוכי ולא מאילוץ חיצוני. הסתכלתי אחורה והתמלאתי גאווה על עצמי, על הדרך שעשיתי, ורק אז חשבתי חיובי. השליטה על החיים שלי חזרה לידיי, סכנת המוות התרחקה ממני, ובסיטואציה הזו קל ואפילו מתבקש לחשוב חיובי. אני נעזרת בפסיכולוגית שמחברת אותי לרגשות האמיתיים שמציפים אותי ומאפשרת לי להביע אותם, במקום מנטרה ריקה ומעיקה שלא קשורה למה שקורה לך."
חשיבה חיובית עלולה להזיק
בעשור האחרון, שהתאפיין במחקר של הפסיכולוגיה האונקולוגית, וכשהטיפול בחולי סרטן מתרחב גם לרפואה האלטרנטיבית, האמינו החוקרים ביעילות של
החשיבה החיובית עבור חולי הסרטן. אבל לאחרונה – ולראשונה בקול רם – נשמעים כבר קולות אחרים, המסתייגים ומפריכים את ההנחה הרווחת הזו.
בכינוס האיגוד לפסיכו-אונקולוגיה, שהתקיים בשבוע שעבר בבית האגודה למלחמה בסרטן, התריעו מומחים מפני הגישה הזו, שלדבריהם אף עלולה להרע לחולים יותר מאשר להועיל להם. ממחקרים שהתפרסמו בכתב העת 'Cancer' ושהוצגו בכינוס, עולה שלא נמצאו הבדלים בשיעורי ההישרדות או בהישנות המחלה בין חולים שהתמסרו למחשבות חיוביות לבין אלה שלא.
פרופ' ג'יימס קויאן מאוניברסיטת פנסילבניה ומהמרכז הרפואי גרוניאן בהולנד, שהתארח בכינוס, סקר מחקרים המפריכים כולם את יעילותה של החשיבה החיובית. כבר ב,1979- כפי שפורסם בכתב העת 'לנצט,' נראה כי סרטן חוזר נמצא בשכיחות גבוהה יותר בקרב חולים ש"חשבו חיובי," נקטו גישה של הכחשה או גייסו כוחות ומאמצים להילחם במחלה, לעומת חולים שהגיבו בהשלמה או בתחושה של חוסר אונים.
אין קשר בין החשיבה להישרדות
ב2002- פורסם ב'בריטיש מדיקל ג'ורנל' מקבץ מחקרי נוסף, שממנו עלה במובהק כי אין כל קשר בין התמודדות חיובית של חולים לבין הישרדותם. גם רוח הלחימה שהפגינו חלק מהחולים לא שינתה את מהלך מחלת הסרטן.
ב2007- פירסם פרופ' קויאן תוצאות מחקר שהקיף 1,100 חולים, שמתוכם מתו .650 קויאן לא מצא קשר סטטיסטי משמעותי בין התחושות הרגשיות של החולים לבין התקדמות המחלה ושלבי הידרדרותה.
שנה מאוחר יותר פורסם ב'Cancer' מחקר נוסף באותו עניין. הפעם המליצו החוקרים לצוותים המטפלים להימנע מהפעלת לחץ על חולי הסרטן "לחשוב חיובי." במקום זה הם המליצו לאפשר לחולים לבטא את המצוקות הרגשיות והקיומיות שהם חווים.
חוקרת הסרטן הנודעת, הפסיכולוגית האמריקאית אן הרינגטון, שדעותיה הועלו בכנס, גורסת שלשמור על חזות חיובית לא אמיתית מלחיץ לא פחות ואולי אפילו יותר מאשר להיות שרוי במצב רוח רע וקודר. "בעיקר מלחיץ הציווי לשחק כל הזמן את תפקיד הלוחם האופטימי," היא טוענת. חוקרים נוספים שותפים גם הם לאותה גישה ואף מחמירים ומכנים את התופעה "טרור החשיבה החיובית."
"דורשים מהחולה שירצה אותנו"
"סוף-סוף עוצרים את משטרת המחשבה החיובית," אומרת פרופ' שולמית קרייטלר, ראש המרכז למחקר בפסיכו-אונקולוגיה במרכז הרפואי שיבא. "אחרי ששנים ממש רדפו את חולי הסרטן, וכולם טרחו להכחיש להם את הרגשות, עכשיו מאפשרים להם לבטא את מה שהם מרגישים, כולל מצוקה ופחדים."
פרופ' קרייטלר מכירה את הנושא היטב, לא רק מהצד המחקרי אלא בעיקר כפי שהוא בא לידי ביטוי בקליניקה. לדבריה, הלחץ שמופעל על חולי הסרטן לחשוב בצורה חיובית גורם שורה של נזקים. "עצם הכפייה, עצם ההכתבה הזו לחולה שיחשוב כמו שנוח לנו, מבטאת בעצם דרישה אחרת, סמויה: תוותר על הרגשות האותנטיים שלך, שכוללים פחד, אימה, צער, תחושת אובדן שליטה ובהלה שמציפים אותך, ותחייך חיוך נבוב וסתמי.
"הרי זה לא באמת בשביל החולים," אומרת קרייטלר באומץ. "זה הרבה יותר מתוחכם וציני. זה בשבילנו, כולנו: הרופאים, אנשי הצוות, המשפחות, החברים, שפוחדים להתמודד עם ההשלכות שיש למחלה הסופנית. וכדי 'להתיידד' איתה ולהמעיט עבור עצמנו את ממדי החרדה, אנחנו דורשים מהחולה שירצה אותנו: שיחשוב סתמי, יחייך חיוך ריק ופלקטי שקל לנו לעכל, כי לנו אכפת מעצמנו, ומצב רוחו של החולה אמור לשמור עלינו ולא עליו."
את מצוקת החולים היא פוגשת בקליניקה. "חולים לא מעטים תיארו בכאב את 'משטרת החשיבה' ואת השפעתה הרעה על איכות חייהם. רק לאחרונה פגשתי חולה שהודה כי מצפים ממנו שיהיה חזק, אבל הוא מרגיש שהוא מאכזב כי אינו עומד בציפיות. חולה כזה חייב להתאפק. מה שבאמת בא לו זה להיות מסכן. בא לו לבכות בשעה שמאלצים אותו לחייך. לדעתי, זוהי האכזריות בהתגלמותה."
מכניסים את החולה למלכוד
מחקרים חדשים שעוסקים בחוויה של מחלות, ובעיקר ממאירות, ממחישים את הצורך ואת התועלת שיש בהתמודדות עם רגשות קשים. "נשמעים כבר קולות אחרים, שפויים ומפוכחים יותר, שממליצים לחולים לא לפחד מהבור השחור שפוערת בהם המחלה ולהציף רגשות קשים," אומרת פרופ' קרייטלר. "אבל יש כאן מלכוד: שום רופא אינו מחבב חולה נרגן שמפחיד אותו ומאיים באופן עקיף על תחושת הבריאות שלו."
פרופ' קרייטלר מציפה עוד צד של התופעה, שאופייני לחולים שמחלתם חזרה. במקרים כאלה, היא טוענת, החשיבה החיובית עלולה לגרום להצפה של רגשי אשמה. "כשהמחלה, שהם האמינו שכבר החלימו ממנה, חוזרת – הם מרגישים שאולי לא חשבו חיובי מספיק, אולי מכיוון שהם לא אימצו את הגישה הזו עד הסוף הם בעצם אחראים להופעת הגרורות."
במהלך הכנס בשבוע שעבר הזדהו חוקרים נוספים עם התובנה שהציגה פרופ' קרייטלר. הם אפילו הזהירו מפני השימוש בפועל "לנצח" בהקשר למחלת הסרטן. לדבריהם, חולים הנוקטים גישה לוחמנית, ומגייסים כוחות ואנרגיה להתמודדות, סובלים מתחושה קשה של כישלון ואפילו מדיכאון כאשר המחלה מתקדמת או חוזרת למרות המאמצים שהשקיעו.
פרופ' קרייטלר: "לא פעם מטיחים בחולה שהוא מרעיל את עצמו, מזיק לעצמו במחשבות רעות. אומרים לו: 'ככה אתה רוצה להבריא'? משפט כזה רק מבודד את החולה יותר ומכניס אותו למלכוד.
"תארו לעצמכם סיטואציה טראגית, כשיום אחד אדם בריא מתבשר שחלה במחלה ממארת, מסכנת חיים. לא די ברגשות הקשים, בבלבול, בייאוש שמציפים אותו – אז עוד מצליפים בו בשוט המחשבה החיובית. ואם הוא לא מצליח, או שהמהלך נכשל – אז הוא גם חולה מאוד וגם אשם. זה לא אנושי."
אז עכשיו ירדפו את מי שחושב חיובי?
"חלילה. חשיבה חיובית היא לא דבר רע. אבל לא כשזה נכפה ובא במקום רגש אמיתי שצף בחולה. מי שטבעי לו לחשוב חיובי מקל על עצמו. מחשבה חיובית היא דבר נהדר, היא מחזקת ומרחיבה את הלב – אבל רק כשהיא מופיעה באופן טבעי ולא כהנחיה מחייבת."
"רציתם חולה מחמד"
לפני כחודש, בצהרי יום חם ומחניק, פגשתי בכניסה למגדל האשפוז באיכילוב חבר קרוב שלקה בסרטן הטחול. ידעתי שהוא החלים זמנית ותיפקד, עד שהתגלו בגופו גרורות. הוא ישב בכיסא גלגלים, רזה ומובס כשראשו מוטה מחולשה. רצתי לחבק אותו. האיש שתמיד היה שמח ומלא הומור היה הפעם נרגן ומדוכא. "מה קרה לך"? פלטתי בלי לחשוב ומיד התחרטתי על דבריי, "היית כל כך חיובי, מה, הרמת ידיים"?
"אחותי," הוא כמעט צעק, "את לא רואה שאני בישורת האחרונה? כל לילה אני רק מתפלל שלא אתעורר בבוקר. מה כבר מחכה לי, הכאבים? הסמרטוט
שנהייתי? החולשה?
"לעזאזל עם החשיבה החיובית הזאת"! הוא צווח בזעם. "כל המחלה הייתי חיובי! סמל החיוביות! דקה אחרי שהקאתי את נשמתי מהכימותרפיה ניחמתי אתכם שזה יעבור. אתם טפחתם לי על השכם ואמרתם איזה חזק וסבבה אני. אבל הכל שטויות."
הוא התחיל לקלל את הרופאים, את החיים ובעיקר את החוק שאינו מאפשר המתת חסד. "אני כועס על כולכם, ובעיקר על עצמי, כי אם לא הייתם ממלאים לי את המוח עם החשיבה החיובית הזו, אולי הייתי עושה משהו שהיה מועיל לי. אולי הייתי מחפש רופאים ברחבי העולם, וכשהמחלה חזרה אולי היה לי מענה טיפולי בשבילה והייתי ניצל. אבל אתם רציתם חולה מחמד מחייך – וקיבלתם אותו. ומה אני קיבלתי? גזר דין מוות."
לפנייה לכתב/ת 
