איך פעילי המשט דאגו לעזתים?

אם בפואמה "ספינת השוטים" מ-1494 מתחלקים באי הספינה ל-112 סוגי בערים וכסילים שאינם יודעים את האל ואינם מכירים את עצמם, בזו הישראלית ניכרים חבריה לא רק בהכרה נפלאה של עצמם וסביבתם, אלא בייחוד בחוכמה מדהימה שלאחר מעשה. אותה חוכמה הגורמת לרבים מהם להתפלץ ופשוט לא להבין איך קברניטי המדינה והצבא לא ראו מראש את מה שהם עצמם רואים כל הזמן... אבל כמובן רק בדיעבד.  

ייתכן מאוד שהמודיעין היה לקוי והציוד לא תאם את הצרכים והנסיבות, והאלימות הרבה על "מרמרה" לא נחזתה, וניסיון הפלת המסוק לא נכלל בתדריכים ובהכנות, ואפשר אף להניח שטקטית ניתן היה לעשות מקצת מהדברים אחרת, אך רק בדיעבד יכולים להשתומם מ"איוולתם" של מקבלי ההחלטות שב"עיוורנם" לא ראו את ההסתבכות ככתובת שהונחה לפניהם מראש באותיות של קידוש לבנה.

ועדיין, למרות ההסתבכות והשלכותיה, את המשט היה צריך לעצור ויהי מה. באותו מיצר של lose-lose situation, שמארגני המשט קלעו את ישראל לתוכו, החלופה הגרועה שבעתיים הייתה פשוט לאפשר לספינות להגיע באין מפריע לעזה, ליצור תקדים ליצירת אוטוסטראדה של אמל"ח ומחבלים לרצועה בעתיד, ולרוקן מכל תוכן את תביעתנו ממצרים שתמלא את חובתה במעבר רפיח.

את מה שבכל זאת על נקל ניתן היה לראות מראש הוא, שמילוי "הצרכים ההומניטאריים" של העזתים "הרעבים" ו"הנאנקים תחת עול המצור הישראלי" עניין את יורדי המשט כשלג דאשתקד, כשכל מעייניהם היו נתונים להבאשת ריחה של ישראל והבכתה, גם במחיר של סיכון חיי חבריהם למשט.

אותם ליברלים דגולים שאפילו לא קורט מביקורתם הקצו לאיסלם ולמבחר מבניו, המחוללים טרור כמעט בלעדית בעולם, הסוקלים נשים, מלים ילדות, קוצצים איברי גנבים, מלקים הומואים ומכחישים שואה כדבר שבשגרה, אלה שעבורם מירב זוועות העולם ועוולותיו מונחות לפתחה של מדינת היהודים מעצם מהותה וקיומה ולא מעצם מעשיה, למשל ב-67'. ומשום שישות זו נולדה לדידם בחטא הגירוש, הנישול והדיכוי של ערבייה – הכפרה המתבקשת אינה מצויה אלא במיגורה.

משק כנפי הצביעות

כך, עם מטענים אינטלקטואליים ואמיתות היסטוריות כגון אלה אך מתבקש לראות בחמאס – הקורא בריש גלי לחיסול ישראל, שאמנתו היא תמהיל מזוויע של נאציזם וגזענות קמאית, ושמייסודו לא חדל מלבצע פשעי מלחמה – ארגון שחרור לגיטימי; ואילו את העומדים מולו לראות כלא פחות מקולוניאליסטים תאבי כיבושים, שאינם ראויים לבוא בין משפחת העמים.

ואם ב"מפלצת ציונית" כזו עסקינן, הרי כל ניסיון להוקעתה, בידודה וניתוץ הלגיטימיות שלה – הריהו מבורך. זו הפריזמה שדרכה כבר מראש ניתן היה לראות את משט כנפי הצביעות לעזה. כך נקל גם להבין את הטרמינולוגיה. למשל של הפרופ' היווני ואנגליס פיסיאס, ששהה על אחת מ"ספינות השלום" והשווה את המשט לסיוע לקורבנות הנאצים  במלחמת העולם השנייה; או של גרטה ברלין מארגון "שחררו את עזה", שקבעה כי המעצר באשדוד, כמו מצבם של העזתים תחת "המצור הישראלי", אינו פחות ממחנה ריכוז.  

ובאותו שבט האחים גם יחד בלב ים עלתה כמובן כפורחת שוב אותה ברית הדמים המוסרית המופלאה בין "האינטלקטואלים הליברלים" המעלים על ראש שמחתם את ערכי החופש והדמוקרטיה, את זכויות האדם ואת מעמד המיעוטים והמופלים, לבין מבחר קנאי האיסלאם, שאין ערך מבין הערכים הללו שאינו לצנינים בעבורם. בתווך כמובן השלימו את נבחרת החלומות הימית ה"ה הילאריון קאפוצ'י; בולנט ילדרים הטורקי, העומד בראש ארגון IHH, מהמממנים החשובים של הג'יהאד העולמי וכמה לוחמי חופש מהוללים מעז א-דין אל קסאם.

ובשם אותה סולידריות אוניברסאלית, הרי לא ייתכן שלשמאלנים הגלובליים לא יחברו גם כמה מטורללים לוקליים. למשל דרור פיילר שכזכור יצק מים על ידי העיתונאי השבדי דונלד בוסטרום (שהאשים את צה"ל בהרג פלסטינים כדי לסחור באיבריהם), קצת אחרי שלימד סנגוריה אמנותית על המחבלת הנאדי ג'ראדאת שהפליאה בקיפוד חייהם של 21 ישראלים במסעדת מקסים). 

אלה וחבריהם הם חלק משרשרת ההוויה ההומניסטית הגדולה מתוצרת מקומית, ובעיקר ממכשירות הקרקע היותר פרודוקטיביות למשטים מהסוג העזתי. הסעד המשלים נעשה כמובן על ידי יהודים מקומיים, השמים את פעמיהם ושלטיהם כדרך קבע בעטיים של אירועים מהסוג הזה למקומות כמו רחוב קפלן בתל אביב מול הקריה, ובידי בני דודים מקומיים המשרכים את דרכיהם באבניהם למשל לפאתי אום אל-פאחם. זה הדפוס השלט באירועים מהסוג הזה, ולא פחות המסד (הפרברטי) האידיאולוגי שלו.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה