טיול אל פסגת הר מירון: שווה לקום בשש בבוקר

לא יכולנו לבקש לעצמנו חג שבועות טוב מזה. התחזית הבטיחה מזג אוויר קריר, שרירי הרגליים נחו מספיק, ויצאנו לדרך אחרי הפקקים, כשכולם כבר התיישבו לאכול את מגש הגבינות של ערב החג. את הלילה לפני המסלול החמישי שלנו בשביל ישראל, עשינו בחניון יער מירון.

רוית ואיתי בשביל ישראל - הקטעים הקודמים:

• טיול אגדה: בעקבות רובין הוד ביער ברעם בצפון
  

• שביל הפריחה: אפילו הגרמנים באו במיוחד לטייל
• איתי ורוית בשביל ישראל: קטע נוח? לא ממש
• יום האם והבן: אתה ואני בשביל ישראל
  

אנחנו מקימים בזריזות את האוהל, מתכרבלים בשקי השינה ומקשיבים בשקט כיצד הגשם המפתיע נוקש על בד האוהל. הקרירות והגשם מוסיפים למסתורין שמערסל אותנו הישר לחלומות מתוקים של לינת שטח.

הקולות הבוקעים מתוך היער החשוך, מעירים אותי מספר פעמים. איתי ישן לצידי, חף מדאגות או חששות. בזכות קרני הבוקר שחודרים לאוהל, אנחנו לא זקוקים להשכמה של השעון המעורר. רבע לשש, אוויר הרים צלול מדי. אנחנו מתעוררים לנוף ירוק וקסום וקרירות המאפיינת את חודש דצמבר. לפני שמזג האוויר ישנה את דעתו, אנחנו כבר שועטים לכיוון בית ספר שדה הר מירון, שם סיימנו את הקטע הקודם שלנו.

הטיפוס לפסגה

זו לא משימה פשוטה לארוז את עצמך וילד בטרום גיל ההתבגרות, ולצאת לטיול רגלי בטבע, פעם אחר פעם. ההתלהבות של הפעם הראשונה מתפוגגת אחרי המסלול השני. ההתרגשות מהצילומים והכתבה המועלים באתר האינטרנט, נשכחים מהר מדי והתירוצים של השגרה, מזג האוויר ושאר מחויבויות החיים - יכולים בקלות להפוך את התוכניות היפות שלנו לגבי "שביל ישראל", לעוד כוונה טובה שלא מוצתה.

הרעיון נפלא, כמובן, מסע הכנה לקראת בר המצווה של איתי - לסיים את שביל ישראל לפני היציאה לטיפוס על הקילימנג'רו. אך המציאות כוללת הרבה מאוד נסיעות, השכמות בשעות בלתי הגיוניות, שעות ארוכות של צעידה קשה ובעיקר ויתור גדול (במיוחד מצידו של איתי) על פינוק במיטה, בשבת בבוקר, שעות של משחקי מחשב או שאר עניינים שבדרך כלל מעסיקים ילדים בני 11.

החוכמה, כך אני מגלה, היא ללכת לפי הקצב שלו. לא לדחוף יותר מדי. להציע לו לטייל בצורה כזו, שהוא יבחר להתעורר בשמחה בשעה שבה חלק מחבריו הולכים לישון בסופי שבוע, לא יתלונן על התרמיל הכבד יחסית ויצליח להתפעל מהנוף ומהאתרים שבדרך. וכשהדרך מתחילה בטיפוס הנמשך כמעט חמישה קילומטר - צריך גם קצת מזל עם מצב הרוח של הילד, ובעיקר עם מזג האוויר. וזה בדיוק מה שהיה לנו.

החוכמה, כך אני מגלה, היא ללכת לפי הקצב שלו. איתי ורוית

היום מתחיל בטיפוס לפסגה. עוד לא עייפים, לא חם ויש מספיק מרץ ליהנות מהנוף. אנחנו נבלעים בחורש ירוק שמדי פעם ניתן להציץ דרכו אל עבר הנוף. ביום טוב, אפשר לראות מכאן את הים התיכון. אנחנו זוכים לראות ערפילי בוקר ששטים בנחת, מתחתנו, בתוך העמק הירוק. מי ביקש אירופה ולא קיבל? עצים עתיקים, שיחי רותם בוהקים בצהוב משכר ופריחה מרהיבה של שיחי רוזמרין מלווים את דרכנו אל עבר הפסגה.

מעט לפני הר נריה מתחיל טפטוף קל שמוציא מהיער את המיטב שלו. ניחוח עז של טחב ממלא את הנחירים, טיפות הגשם נתלות בקצה האורנים ואנחנו צריכים לשפשף טוב-טוב את העיניים, כדי להאמין למה שהטבע מעניק לנו. כל הטבע הנפלא הזה שייך רק לנו, וכל זה בחג שאמור להוציא את הישראלים מהבית. עוד לפני שהבוקר מסתלק, אנחנו מגיעים אל שביל הפסגה המוביל לתצפית המזרחית מהר מירון.

עצי קטלב אדומי גזע מעטרים את סבך האלות והאלונים, היוצרים חורש צפוף וירוק במיוחד. עדיין אין לנו תלונות. הפסגה, שהייתה הטיפוס הרציני הראשון שלנו מאז שיצאנו לשביל ישראל, עברה בקלות יחסית, בתנאים אופטימלים.

מי ביקש אירופה ולא קיבל? ערפילי בוקר מעל הר נריה

שיחי רותם ופריחה מרהיבה של רוזמרין מלווים את דרכנו לפסגה

הירידה למציאות

אפילו חניון הפסגה היה כמעט ריק לגמרי כשחלפנו על פניו בדרכנו דרומה. השביל מתפתל בין הרכסים, אל עבר חורבת ב"ק, בין מטעי שזיפים, רימונים וכרמים שעומדים בשיא פריחתם. שעות של צעידה, ולמעט כמה חקלאים דרוזים המנופפים לעברינו לשלום, ושני זוגות שחלפו על פנינו בשביל, אנחנו לגמרי לבד.

רוח קרה יורדת ממרומי המירון, ומאיצה בנו להמשיך בדרך. את מקום הזיעה, תופסת צינה מוזרה אך בהחלט מבורכת. אחרי האנדרטה לזכרו של סמל קאסם טאפש ז"ל, שנהרג בלבנון וזכה בצל"ש לאחר מותו, אנחנו חולפים על פני גת עתיקה, והוטה (פיר עמוק באדמה שנוצר בעקבות ההמסה של הסלע).

לקראת השלב האחרון במסלול, אנחנו מגיעים לכיסאו של אליהו הנביא. במקום קריאות התלהבות נוכח הסלע העצום המזדקר מהקרקע, אני חוטפת ג'ננה.

על פי האמונה, כשאליהו יגיע באחרית הימים, הוא יתיישב בדיוק על הסלע הזה ויתקע חזק בשופרו. לא פלא שהוא בחר את המקום הזה שבו הנוף מרהיב ביותר! לצערנו, היו כאלו שבחרו להשחית את הפלא הזה בכתובת שחורה ומזעזעת! אבל חוץ מלכעוס ולהראות לאיתי איך לא מתנהגים כלפי עצמים בטבע, לא נותר לי הרבה מה לעשות.

מקום טוב לשבת בו. הנוף מכיסא הסלע של אליהו הנביא

יש לי זמן להירגע בירידה לכיוון יער מירון. הקריזה שלי לא מספיקה להצטנן, והנה אנחנו כבר ניצבים ליד חרבת שמע, ואחרי 11 קילומטר של צעידה במסלול הנפלא הזה, אנחנו שוב נתקלים בוונדליזם. בחרבת שמע נמצאים שרידי בית כנסת עתיק מהמאה השלישית לספירה, ולצידם מאוזוליאום ענק שהשתמר בשלמותו, תודות לגודלם הבלתי אפשרי של האבנים ממנו נבנה. יש המאמינים ששמאי ואשתו קבורים כאן. חבל שיש אנשים שלא היססו לרסס את האבנים העתיקות האלו, יהיו קבר או לא, בכתובות שחורות ומכוערות.

נותר לי פחות מקילומטר לצנן את הרוגז, ולשוב ולהתפעל מיופיו של הטבע. הדרך מתפתלת בירידה עצבנית, בתוך חורש, היישר לפתחו הקריר והמזמין של חניון יער מירון. המקום בו בילינו את הלילה, הוא גם נקודת הסיום שלנו. מכאן אנחנו מתכננים להמשיך למחרת בבוקר, לקטע הבא בשביל: נחל עמוד. אבל לפני כן, אנחנו נהנים מפיקניק ביער. את הקלוריות, ללא ספק, הרווחנו ביושר.

גזור ושמור

נקודת התחלה: בית ספר שדה הר מירון

נקודת סיום: חניון יער מירון בפיתול הכביש 866.

אורך המסלול: 12 קילומטר, ארבעה וחצי מתוכם בעלייה.

עונה מומלצת: כל השנה, עם יתרון בולט לאביב. המירון הוא חממה לפריחות נדירות ויפות. נובמבר - חלמוניות, דצמבר - רקפת יוונית ובאפריל אדמונית החורש.

ציוד: זה הזמן למקלות הליכה לטובת הטיפוס, וברכיות ג'ל איכותיות לטובת הירידה.

צ'ופר על הדרך: בישוב הערבי גוש חלב, מסתתר יקב בוטיק חדש יחסית. סעו ברחוב הראשי בעקבות השלט המוביל ל"ג'סקלה". מאחורי עץ פיסטוק ענק תמצאו יקב קטן וצנוע, המציע מבחר לא גדול אבל נפלא של יינות משנת 2006. טלפון: 052-3833261.

• מתכננים לטייל בסוף השבוע? היכנסו לעמוד הטיולים בארץ