לאמה, למה ככה?

בעשרות שנותיו לא ידע היכל התרבות משחק מקדים ארוך, מייגע ומתיש כל כך, כפי שקיים אמש (א') הזמר הצרפתי סרז' לאמה, עם הקהל הרב שמילא את האולם הענק עד אפס מקום. ההופעה בת השעתיים נבנתה כולה כהכנה ללהיטו הגדול והיחיד של לאמה, וכשהוא גמר לשיר אותו - מזיע אבל שבע רצון, עם הבעת ניצחון על פניו - נותרו המעריצים רק עם ההבטחה, אבל בהחלט לא מסופקים.

הופעת החימום של לאמה הייתה זמרת רוסיה ודי זניחה בשם יוליה, שאינה דוברת צרפתית, כפי שהודתה בפני הקהל שניסה למצוא את מקומו בזמן ששרה, אבל בכל זאת שרה בשפה הלא מוכרת. אפשר היה להתעלם באלגנטיות מיוליה ולהתייחס אליה כמוזיקת רקע בעת החיפוש אחר הכסא האבוד, אם לא היתה שוחטת את אחד השירים המדהימים ביותר שנכתבו אי פעם: "אל תעזבי אותי" ("ne me qui te pa") של ז'אק ברל.

לאמה. חצה את הדבול בין דרמטי לגרוטסקי (צילום: קלוד גסיאן)

הקריירה הארוכה של סרז' לאמה בן ה-67 ידעה עליות, מורדות ותאונת דרכים קשה אחת שהותירה אותו פצוע ומדדה, דבר שניכר היטב בתנועתו על הבמה. תנועה ורגש הם שם המשחק אצל לאמה, ומסכי הוידאו שהוצבו בשני צדי הבמה הראו היטב כל הבעת פנים כאובה.

העניין הוא שהגבול בין דרמטי לגרוטסקי הוא דק למדי, ולאמה חצה אותו פעמים רבות מדי. הוא שלח אגרופים לאוויר בתנועות מוגזמות מדי, האריך בפתטיות בדיבורים ובסיפורים על אומללותו, שינה את הבעות הפנים שלו באופן מלאכותי למדי. הדבר החשוב ביותר לטעמי בשנסונים הוא כי שירה היא צורה של סיפור, המילה המדוברת והמוזיקה חייבות להשתלב האחת בשנייה ולנבוע אחת מהשנייה, והשילוב הזה לא התקיים אמש אצל לאמה.

המוזיקה בכלל היתה בעייתית. לצד לאמה על הבמה בהיכל התרבות היו שני נגנים: הגיטריסט פיליפ הרוו, והאקורדיוניסט סרג'יו תומאסי, שהוא גם מנהלו המוזיקלי של המופע. אולם רוב המוזיקה הייתה מוקלטת וקשה היה להבחין מתי מנגנים השניים או רק מלווים את מכשיר ההקלטה. המוזיקה אמורה לתמוך בדרמטיות של הטקסטים של לאמה, אבל היא הפכה את הטקסטים לאבסורדיים פעמים רבות, כמו גם התאורה המוגזמת והמופרזת.

הטקסטים של לאמה מעוררים לעיתים קרובות את חמתם של גורמים שונים הטוענים ששירים כמו "אישה, אישה, אישה" או "סופרמן" הם שוביניסטיים, ובצדק. אמש, ניסה לאמה לשכנע את הקהל לשיר עימו את הפזמון מתוך שיר אוננות נשי שכתב בעצמו: "את עושה אהבה עם עצמך, למקצב התרגשותך הגועשת". קשה לי לתאר מה היה קורה אם השיר הזה היה מבוצע בעברית לפני הקהל הדתי ברובו שמילא את היכל, אבל צרפתיזם קודם לדתיייזם, והנשים שבאולם, לאחר היסוס קל בלבד, חזרו עם לאמה בעונג על שתי השורות האלמותיות הללו ועתה היו מוכנות לדבר האמיתי.

"אבל בחוץ יש רק שלכת, והבדידות נמשכת. השמש בצבעי ענבר, עם משהו שכבר עבר..." תרגם/ פירש המשורר משה בן שאול את מילות שירו הידוע של לאמה, "Je Suis Malade" ויזהר כהן הפך אותו לאחד מלהיטיו הגדולים

ביותר. לאמה הותיר כמובן את השיר להדרן וחזר לבמה כשהקהל כבר עומד ומצפה. לאחר 67 שנים ושעתיים של הופעה, קולו של לאמה אינו כשהיה, והוא יותר סיפר את השיר מאשר שר אותו, עם ההבעה התיאטרלית הקבועה.

קולו של לאמה נשמע מחלונותיהם הפתוחים של עשרות רכבים שעזבו את המקום, כשבתוכם מעריצים שלא באו אמנם על סיפוקם, אז החליטו לעשות אהבה עם עצמם, למקצב התרגשותם הסוערת.