כמה רע שבאת הביתה
"השיבה הביתה" היא יצירה דוקומנטרית מעוררת אמפטיה, שעוקבת אחר שלושה ילדי עובדים זרים במסעם לארץ מוצאם. אבל עדיין הסרט החשוב שצריך לעשות הוא על מדיניות ממשלות ישראל בנושא
"השיבה הביתה", ששודרה אתמול (א') בערוץ 10, היא יצירה דוקומנטרית מגויסת. נעה מימן, שותפתה של אורנה בן דור, היא מן הפעילים המרכזיים למניעת גירושם של ילדי העובדים הזרים, וברוח הזאת נולד סיפורם של נטו, אותוניאל וז'רמיין בני ה-17. הם מדריכים מצטיינים בצופים, ילידי ישראל, עומדים דום בהמנון, דוברי עברית, חובבי חומוס ושווארמה, נושאים תעודת זהות כחולה ומחכים לגיוס. אותוניאל, שהוריו הגיעו מפרו כמהגרי עבודה, רוצה לצנחנים.
מחכים לגיוס (צילום: ערוץ 10)
שלושת הצעירים יוצאים למסעות אל הארצות מהן הגיעו ההורים: נטו פילס את דרכו בג'יפה של שכונת עוני פיליפינית מחרידה בעליבותה. אותוניאל ישמע מפי דודו בכפר הנידח בפרו שהיום לא היה מה לאכול, אז אכלו שרקן.
ז'רמיין תגלה בפחונים ליד קינשאסה שבקונגו כי בני השבט של אביה המת שונאים אותה עד היום, וכי ייתכן שאחותו של אביה הטילה עליו כישוף, ועוד ידה של המכשפה נטויה. כשהיא בוכה בטלפון לאמה שהיא רוצה הביתה, הבית הוא המדינה שרוצה לגרש אותה ממש עכשיו.
האם היא עוררה אמפטיה?
היותה של היצירה כלי לקידום רעיון איננה פוסלת אותה כלל וכלל מבחינה אידיאית או אמנותית, אבל מחייבת בחינה שלה גם על פי מידת האפקטיביות של הדברים שראינו על המסך: האם היא עוררה אמפתיה כלפי הצעירים במידה שדעתם של מחייבי הגירוש תשתנה?
האם בצד האמפתיה יש לצופה תשתית עובדתית מלאה כדי לגבש דעה בנושא, או שרק רוצים שיבכה קצת מול המסך? והעיקר - האם נעשה שימוש מושכל בכלים הקלאסיים של היצירה הדוקומנטרית כדי להנכיח על המסך את הרעיון במלוא עוצמתו.
השיבה הביתה. האם היתה אפקטיבית בקרב מקבלי ההחלטות?
הבחירה ב"השיבה הביתה" היתה לתאר את המסע לארץ-שם ובחזרה רק מבעד לעיניהם של הצעירים, בהתערבות מאוד מינימלית של שאלות מנחות. במקרה של ז'רמיין, הבחירה נכונה – אחרי הכל, צריך להיות אוויל גמור כדי לא להבין שסכנה של ממש מרחפת על חייה וגירושה הוא מעשה של רשעות טהורה.
בשני המקרים האחרים, לו היו מסייעים לנטו ולאותוניאל להסביר מדוע לא יוכלו לשרוד בפיליפינים ובפרו, ומדוע האיוולת הביורוקרטית הכרוכה בגירושם היא גם מעשה של אכזריות טהורה - היו הצופים שלא גיבשו דעה יוצאים נשכרים.
סרט אחד לא ישנה
במאבק למניעת גירושי הילדים הללו, שנולדו וגדלו כישראלים וכבני אדם שזו ארצם היחידה, סרט אחד, טוב ככל שיהיה, לא ישנה את תמונת העולם הרשמית: על פי ממשלת ישראל, העובדים הזרים שהובאו לכאן היו אמורים להיות רובוטים. לא לחיות, לא להתאהב, לא להביא ילדים לעולם ורק להודות למדינה שאיפשרה להם לנקות בתים ולהתפרנס ולשלוח כסף למשפחותיהם בארצות המוצא.
הסרט שעדיין לא נעשה, על זיגזוגיה של ישראל הרשמית בסוגית העובדים הזרים, מרגש ודאי פחות מסיפורי הצעירים הללו, אבל גם הוא צריך להיעשות, כדי שתובן כל האיוולת וכל העוולה שעוד מעט תנחת על הילדים האלה.