המקרה העצוב של י'

י' לא מאופסת כבר שנים. הבעיה הכי גדולה איתה היא שלא באמת ברור מה בעצם הבעיה איתה; אנשים שמכירים אותה ומומחים שבדקו אותה העלו כל השערה אפשרית - החל בסכיזופרניה פרנואידית, כלה במאניה-דפרסיה ועבור אפילו בפיצול אישיות – אבל קונצנזוס אין.

עם זאת, על שלושה דברים אין ויכוח: ראשית, מוסכם שהתסמינים צצו בעקבות אפיזודה נפשית מטלטלת שתקפה אותה בצעירותה. שנית, ניכר שמצבה מחמיר והולך. ושלישית, ברור שהיא לגמרי לא מודעת למחלתה החמקמקה. מבחינתה, היומיום המסויט שלה הוא מציאות שנכפית עליה; דומה שפשוט לא עולה בדעתה המחשבה שהתודעה שלה-עצמה היא לב הבעיה. בעצם זה לא לגמרי מדויק: לפרקים היא מקיצה מהמצב דמוי ההזיה שלה, ואפילו מודה שאיבדה את דרכה. אבל הרגעים האלה לעולם לא נמשכים די זמן, והם הולכים ומתמעטים עם השנים.

למזלה של י', חברים לא חסרים לה. מאז שאני זוכר אותה היא מוקפת בידידים ובמיטיבים, בשומרים ובמגוננים. אלא שעם השנים ועם ההחמרה במצבה, רבים מהם הרימו ידיים. נואשו מהמאבק הסיזיפי, מהניסיונות לגרום לה להקיץ מחלום הבלהות שלה, ופשוט הודו בינם לבינם שמדובר במקרה אבוד. יש כאלה שעדיין זוכרים לה את חסד נעוריה, אבל ממש כמו רגעי הצלילות שלה, עם הזמן גם הם הולכים ונעלמים. ומה שבאמת מייאש – מה שמרפה אפילו את הידיים האחרונות שעוד רוצות לחבק אותה – הוא שלאחרונה היא איבדה לחלוטין את היכולת להבדיל בין ידיד לאויב.

תמיד היתה לה יכולת כמעט מרשימה לאלימות, מין כוח מתפרץ וחסר פשרות שהיה צץ כאילו משום מקום כשניסו להרע לה. אלא שעכשיו, התוקפנות שלה לא מבחינה עוד בין יד מושטת לאגרוף קפוץ.

רק אתמול הגיעו אליה חברים. בעצם זה לא לגמרי מדויק: ההגדרה הנכונה יותר היא מכרים. כאלה שראו מספיק מסערת הנפש שלה כדי לשמור מרחק - אולי גם לפתח כלפיה טינה של ממש, או לפחות רצון כמעט בלתי נשלט להפליק לה סטירה כל כך מצלצלת שעצם השאון יחזיר אותה למציאות - ובכל זאת, משהו ממשיך לדחוף אותם לעבר אותה מטרה ישנה-נושנה: להציל את י' מעצמה. עד לפתח ביתה הם הגיעו, בידיעה ברורה שהיא תהיה הכל חוץ משמחה לראותם. אבל הם מעולם לא חשבו שהיא תתקוף אותם בכל מה שיש לה.

עשרות שנים שהיא לא מאופסת, ואף אחד לא באמת יודע מה לא בסדר עם י'. אבל בין אחרוני חבריה להמון מכריה, בין שומריה המתמעטים לשונאיה המתרבים, עובר מאז אמש אותו רחש נורא ומצמית ונטול תקווה: מקרה אבוד. מקרה אבוד.