פיאסקו ידוע מראש בלב ים
הכישלון הישראלי בלב ים היה צפוי, כתוצאה ממדיניות ברק - לא רק אהוד אלא גם אובמה. את האמריקני אי אפשר לפטר אבל את שר הביטחון הישראלי יש להחליף מייד
למרות שלמדינת ישראל כוח הרס אדיר, היא מוצאת עצמה שוב ושוב במצב שבו היא נמנעת מהפעלת כוח בצורה נבונה. כך הוכח גם בטיפול הכושל במשט לעזה.
מעל דפים אלה כבר קראתי לאהוד ברק לשקול היטב את צעדיו, לנצל את המשט לעזה להישג מדיני: סיום מה שמכונה בטעות "הכיבוש הישראלי על עזה". אבל ברק יהיר מדי. הוא חושב שהוא יכול להחזיק את המקל בשתי קצותיו ולפיכך הנחה את צה"ל למדיניות בלתי אפשרית: גם לעצור את המשט בכוח וגם לעשות זאת בלי להשתמש בכוח. התוצאה לפנינו.
כיצד היה צי אחר מטפל באכיפת סגר ימי?
אזהרה באנגלית צחה: פנו אחורה או שנירה.
יריות לפני החרטום – מה שנקרא באנגלית a shot across the bow – זהו מושג שהפך לפתגם באנגלית ופירושו לשגר אזהרה אחרונה על רצינות הכוונות. זה מה שכל צי אחר היה עושה.
יריות לאזור המדחף – מתוך כוונה לשתק את יכולת ההנעה וההגוי של הספינות המפרות את ההוראות.
בשלב זה אפשר לתת לספינה להיטלטל על הגלים בחום היום ורק אז לעבור להשתלטות בהפעלת כוח מאסיבי: שטיפת הסיפונים בזרנוקי מים, התזת שמן על זגוגיות הספינה, ניגוח כלי השייט ולבסוף - השתלטות.
כך היה נוהג צי שמכבד את עצמו. הפעלת כוח וירי הם בדיוק מה שברק רצה להמנע ממנו, כיוון שחשש מהתמונות ולכן הורה לבצע את ההשתלטות באור ראשון – הרבה לפני שהמשט חצה את גבול המים הלכאורה טריטוריאלים של עזה.
הדרך שבחר בה ברק היא דרך רופסת שמשדרת חולשה. כך היה גם בעימותים צבאיים רבים אחרים, למשל בתקופת טרום עופרת יצוקה. אז איים שר הביטחון בסגירת המעברים אבל פתח אותם יום לאחר מכן. את העברות השקלים המפורסמות שהצילו את מערכת הבנקים של חמאס מפני התמוטטות, הוא ביצע (בעידוד של סטנלי פישר) גם ביום שבו המעברים היו לכאורה "סגורים" בגלל "המצור".
ישראל צריכה שר ביטחון שיכול להחליט מתי להפעיל כוח ומתי לנצור אותו. שר שכשהוא מחליט להפעיל כוח, יורה לצבא להפעיל אותו במידה שמשדרת הרתעה. לא יתכן לשלוח לוחמי קומנדו אלו, שנלחמים עם סכין בין השיניים, ולהורות להם ביצוע "בנחישות וברגישות". זו לא המשימה שלשמה אומנו. כשישראל משדרת חולשה אין פלא שהמון לא חמוש מתנפל על חייל קומנדו ומנסה לבצע בו לינץ'. מה ציפית, ברק? לאיזו משימה בלתי אפשרית שלחת אותם?
מול החולשה המדינית שמשדרת ישראל, מעזים כיום גופים שונים לקום נגדה. זהו המשך של מדיניות ברק, המזמין התגרויות מצד חמאס, חיזבאללה, סוריה ואפילו מצד ערביי ישראל. מה בדיוק יעשה "שר הביטחון" אם את ספינת הסיוע הבאה ילווה עד לחופי עזה הצי הטורקי? האם יכריז מלחמה על טורקיה?
התוצאה של הפעלת כוח במקום הלא נכון ובמידה הלא נכונה, של מתן הוראות לחיילים לנקוט "רגישות", יוצרת את ההיפך המוחלט: ישראל מאבדת הרתעה, החייל הישראלי נתפס כחלש, ואז, כשהוא נקלע למצוקה אמיתית, התשובה הישראלית המיידית היא הפעלת אלימות נקודתית שבה אנו נראים רע, רע מאוד (התירוץ של דובר צה"ל: לא יצאנו לפעולה הסברתית). מה שנראה כאכזריות וטיפשות ישראלית הוא דווקא במשוואה האסטרטגית לפיה ישראל אינה יכולה להשתמש בכוח שבידה באפקטיביות. בטווח הארוך זהו מתכון לאסון איזורי: האלימות שמקורה בהיעדר הרתעה ישראלית, תפרוץ.
מדוע נוהג כך ברק?
היום ברור שלברק מניעים נסתרים. הוא אינו היחיד שבונה מדיניות שלמה על "פואדיזם", שעניינו דאגה לאינטרס המצרי.
מצרים אינה מעונינת בחיבור לעזה. היא רוצה שהרצועה תישאר בעיה ישראלית. מאז פרצו העזתים את ציר פילדלפי בינואר 2008 מנסה מצרים לצמצם את קשריה עם עזה, ומהצד השני שרי מפלגת העבודה, שמחון, בן-אליעזר וברק, עושים הכל כדי למנוע את ההתנתקות ולחבר מחדש את עזה לישראל. האם הם עושים זאת רק מסיבות כלכליות?
אהוד ברק אינו היחיד שאחראי למצב. בנאומו באוניברסיטת תל אביב אמר סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן: "רק כאשר ישראל וארה"ב קרובות, ניתן להתקדם לשלום". מי שרוצה להבין את התוצאה של שלטון ישראלי מבולבל בראשות נתניהו, שר ביטחון בעל אינטרסים זרים (ברק) ויצירת תחושה בעולם הערבי כי ארה"ב זונחת את ישראל (ברק אובמה) – מוזמן להסתכל על מה שקרה הבוקר בלב ים. זה רק הקדימון. זו המלכודת שאנשי ISM חלמו לגרור לתוכה את ישראל מאז 2002 – וסוף סוף כשהצליחו להכניס נשיא מטעמו של ג'רמיה רייט לבית הלבן, זה הצליח להם.
ישראל יכולה היתה להחליט אחרת לגבי המשט. ועדיין לא מאוחר: נתניהו יכול להודיע על פיטוריו המיידים של אהוד ברק. הוא האשם בארוע הימי. על ראש הממשלה גם להודיע על שינוי המדיניות הברקית של סגר על עזה. לא עוד חצי סגר הנקבע לפי שיקולי עודפי הפירות של השר שמחון – אלא התנתקות סופית ואמיתית מרצועת עזה.
אם מצרים רוצה להטיל מצור על עזה - זה לא עסק של ישראל. אנחנו עם עזה גמרנו. אם יהיה משם איום צבאי, נדע לטפל בו. בדיוק כמו שאיננו מטילים מצור על סוריה או מצור על לבנון – נדע איפה גבולות הכוח שלנו וכשנבחר להשתמש בו, לא נעשה זאת עם יד אחת מאחורי הגב. כדאי שגם ברק אובמה יבין לאן מובילה המדיניות הפכפכה שלו.
אבי טרנגו, עיתונאי
לפנייה לכתב/ת 
