חלוקת השמיכה הזוגית נראתה צעד מתבקש

פעולת גישוש קלה אצל חברותי (על מה נשים מדברות...) העלתה שעבור רובן, אם כי לא כולן, השמיכה אינה פריט של קדוּשה. חברות אחרות גלו את אוזניי שלאחר כמה עשורי שמיכה משותפת, זנחו גם הן את תנוחת הכפיות שאהבו כל כך ועברו לפוזות תכליתיות יותר, שהתאימו לשמיכות נפרדות

נעמי ר. עזרפורסם: 01.06.10 , 10:30

בוקר אחד התעוררתי במיטתי ולא הייתי שם. זאת אומרת פקחתי עיניים, החלק של בעלי עליו השלום היה, כצפוי, ריק. לא שאלתי את עצמי איפה הוא, את זה דווקא זכרתי היטב. אבל משום מה החלק הריק של המיטה נתן לי הרגשה שאני אינני שם, שקמתי והלכתי לאנשהו. ולכן מה ששאלתי היה "איפה אני אם אני לא במיטה? לאן הלכתי?"

אחוזה בשרעפי שינה ניסיתי למצוא את עצמי. שיחזרתי את ליל אמש. אתמול היה יום רביעי, אם כך היום יום חמישי, ובשמונה וחצי נקבעה לי פגישה. את זה דווקא זכרתי. הבטתי בשעון. השעה היתה שבע וחצי, אם כך ודאי עוד לא יצאתי לפגישה, ואני בבית. בובה רבצה על המזרון שלה והתבוננה בי בציפייה לארוחת הבוקר שלה. עקבתי אחר מבטה ואז גיליתי שאני כאן, במיטה.

התחלתי לצחוק. נזכרתי בסיפור מספר לימוד האנגלית שלי, שנקרא "where am I?" על פרופסור מפוזר שקם בבוקר, מצא את הבגדים שהכין ערב קודם על הכסא, אבל לא מצא את עצמו. הוא חיפש וחיפש עד שמצא פתק בכיס הבגד ובו היה כתוב "אני במיטה". הפרופסור בדק את המיטה ונתקף תבהלה נוראית - הוא לא היה שם.

ואז חשבתי על בעלי שנפטר בפתאומיות נוראית. באיזשהו מקום קראתי שמיד לאחר המוות הנשמה עולה למעלה ומתבוננת למטה על הגוף ועל המקום אותם עזבה. שאלתי את עצמי האם היה מופתע, האם הצטער. שמחתי שראה את עצמו כאילו נרדם, ישן בשקט, מסודר ונקי. מבט למעלה הבהיר לי לפתע מה מקור תחושת היתמות שלי בחדר השינה. ההרגשה המתמדת ש"משהו לא בסדר".

בעלי עליו השלום ואני חלקנו מיטה 35 שנה. לא כך באשר לשמיכה. לאחר כ-30 שנות נישואים, הייתי חייבת להודות בפני עצמי שהשינה לצידו של "הלוויתן המתהפך" הנוחר עמוקות באוזני לא היתה תענוג גדול. בצד השני של המיטה, שם שכבתי אני, פעלו את פעולתם שינויים הורמונליים והפכו את שנתי שלי לקלה ורגוזה. חלוקת השמיכה נראתה בעיניי צעד יעיל ומתבקש, ויחד עם זה חילול קודש אמיתי.

פעולת גישוש קלה אצל חברותי (על מה נשים מדברות...) העלתה שעבור רובן, אם כי לא כולן, השמיכה אינה פריט של קדוּשה. הסתבר לי שחברתי הנשואה באושר מונוגמי קרוב ל-40 שנה כה העריכה את שנתה הערֵבה, עד שלמרות נישואיה בגיל אדיוטי לגמרי (19), כבר אז, למרות היותה שטופת מפלים של פרומוני אהבה מטמטמים, הודיעה לבעלה שאהבה היא אהבה, ושינה היא שינה. ומהלילה הראשון ישנו בשמיכות נפרדות. אהבתם לא נפגמה במאומה עקב הסידור הנוח הזה.

חברות אחרות גלו את אוזניי שלאחר כמה עשורי שמיכה משותפת, זנחו גם הן את תנוחת הכפיות שאהבו כל כך ועברו לפוזות תכליתיות יותר, שהתאימו לשמיכות נפרדות.

נפלה החלטה במיטתנו: שמיכת פוך נוצות אווז, שהוריי רכשו לחתונתנו במיטב כספם, נמסרה לטיפולם של אנשי מקצוע מנוסים ועברה ניקוי ומילוי מחדש. הלכה שמיכה אחת ישנה וגדולה - חזרו שתיים קלילות, רעננות, כרסן תפוחה נוצות אווז טריות. המומחים הבטיחונו נאמנה שאיכותן של נוצות אלה לא נפלה מזו של הישנות של אז, כשאווז היה אווז.

למרות הדיבורים בזכות השינה באלכסון, המשכתי לישון בצד שלי

לאחר מותו של בעלי, למרות כל ששמעתי בזכות השינה באלכסון, המשכתי לישון בצד שלי, וכשקמתי, פרשתי יפה את השמיכה הבודדת על המחצית שלי, המחצית השנייה נותרה ריקה. אבד האיזון המופלא של שתי שמיכות זהות שנחות לבטח זו בצד זו בסימטריה מופתית. וזה היה עצוב. מאוד.

רק באותו בוקר, כשהלכתי לאיבוד במיטתי שלי, הבנתי את הבעיה. בניגוד לדברים רבים אחרים, את הבעיה הזו דווקא יכולתי לפתור. קניתי שמיכה זוגית גדולה ורכה והתכרבלתי בתוכה בתחושת שפע מפנקת. שוליה גדשו את המיטה כולה, וכשקמתי פרשתי אותה, גולשת ומשתפלת מעבר לדפנות.

אפשר היה לראות שהמיטה, שהשיבה לעצמה שיווי משקל מסוים, מרגישה טוב יותר והיא מודה לי. שתינו ידענו שזה טיפשי, אבל זה עבד.

"הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים", ספרה של נעמי ר. עזר בהוצאת "רימונים", עוקב אחר מסעה של משפחת מִיצִ'ינַלְס בעקבות "חֲדַר הַלֹא כְלוּם" שמצאה האם בנסיונותיה להפוך ל"זֶן-מָאמָא".