צדו של המשט שתעדיפו לא לראות
האם חייל קומנדו המשתלשל ממסוק, עטוי מסכה וכלי נשק, בא כדי לשוחח עם המשייטים על כוס קפה? נוכח התוצאות העגומות של הארוע האצבע המאשימה מופנית לאיש ששלח את החיילים לשם ולמוסד שהוא פועל בשמו, ממשלת ישראל
כמעט הייתי על אחת הספינות שעשו את דרכן לעזה, גם כדי לעזור ולספר את כאבה, אך גם כדי לומר שיש בינינו, אזרחי ישראל היהודים, כאלו שחוש הצדק, החסד והאחווה שלהם לא קהה גם נוכח הפסיכוזה הלאומנית שהשתלטה על רובנו. אני כותב מילים אלו בכאב גדול ובזעם אצור. אני יודע שמעטים היהודים בישראל שליבם פתוח לכאבם של אחיהם הפלסטינים, ובכל זאת אני מסרב לוותר.
אך חששתי לעמוד על ספינה המובילה מזון ותקווה לעזה, ולמצוא את עצמי מתעמת עם אנשי החיל ששירתתי בנאמנות לפני 30 שנה. בדיעבד, חבל שלא הצטרפתי. שואלים אותי: "תגיד, איפה טעיתם? הרי לא היית מרביץ לחייליי צה"ל"? נכון. אני מניח שהייתי קושר את עצמי לעמוד וצורח מפחד ואמונה. אבל השאלה היא לא איך אני הייתי מתנהג מול טרור ימי של מדינה.
אין זה נכון לומר שיש שוחרי שלום ושוחרי מלחמה בין באי המשט. כל היופי בו הוא קואליציית הניגודים הבלתי אפשרית כביכול, של גברים ונשים, הומוסקסואלים ואנשי דת, מוסלמים ויהודים, נוצרים וקומוניסטים, אנרכיסטים וחנין זעובי ודרור פיילר. כולם הסכימו לחבור יחד לפעולה לא מזויינת. כולם החליטו לפעול לחופש ללא מאבק.
מי לא הותיר לחיילים ברירה
לא היה נשק חם על הספינה. לא היו עליה מתאבדים. במבחן המעשה חברו להם עולמות מנוגדים נגד הכיבוש ובעד תושבי עזה, למאבק שאינו אמור להביא מוות.
ושאף אחד לא יספר שחייל קומנדו המשתלשל ממסוק, עטוי מסכה וכלי נשק, בא כדי לשוחח עם המשייטים על כוס קפה. לצורך זה יש מערכות כריזה על הסטי"לים. לצורך זה מחכים לאור יום. והזכות של אזרח בלב ים להגן על עצמו היא זכות בסיסית על פי החוק הבינלאומי.
בעבר הייתי איש חיל הים, כשעוד האמנתי שהוא מגן על חופי ארצנו מפעולות איבה, כשעוד לא האמנתי שהחיל יהיה סוהר של מכלאת אדם של יותר ממיליון איש, רובם פליטים בתוך ארצם מולדתם. נניח שהייתי לוחם בקומנדו הטוב ביותר בעולם, מאומן להילחם באכזרי שבאויביו. נניח שבמקום להגן על ארצי היו משלשלים אותי בחשכת הליל ממסוק קרבי מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, כדי לבצע פעולת השתלטות על אוניה אזרחית לא חמושה המובילה סיוע הומניטארי לנצורים. ונניח שאותם אזרחים על הספינה, שהיו נחושים או מבוהלים מהמסכה שעל פני, אפופי גז מדמיע, והיו מחליטים לתקוף אותי במקלות ובסכינים. אזי יש להניח שגם אני הייתי יורה כדי לפגוע, תוך מחשבה: "מי לכל הרוחות שלח אותי להפוך לרוצח בעל כורחי". כי אותו אחד ששלח אותי להשתלשל מהשמים כמלאך המוות, לא הותיר לי ברירה אלא להיות רוצח, או קדוש מת.
אילו היו מספרים לי מראש, סביר שהייתי מסרב להשתתף במשימה הזו, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. לא נותר אלא להפנות אצבע מאשימה בדיעבד לאיש ששלח את החיילים לשם, אהוד ברק, ולמוסד שהוא פועל בשמו, ממשלת ישראל.
אף אחד לא מדבר על צדק
פעם, נוכח הטבח במחנות הפליטים בסברה ובשתילה, יצאו מאות אלפי יהודים לכיכר. אתמול היו שם אלפים בודדים. אין זו אדישות - אלא הזדהות. כולם מדברים כעת על הסברה, ואף אחד כבר לא מדבר על צדק.
בעת הזו לא נותר להומניסטים אלא להשתאות כשאימה בעינם: כיצד ייתכן שככל שהמאבק הפלסטיני עובר לפסים לא אלימים, כך ישראל מאבדת עשתונות ועוברת למעשי טרור, מאסרים לא חוקיים וחטיפת פעילי שלום באישון לילה?
מול פחדנות השמאל היהודי אני רוצה לומר לחברת הכנסת חנין זועבי: כשראיתי אותך מתנהלת באומץ לב ובקור רוח בזמן ההשתלטות, הפכת בעיניי ובעיני רבים אחרים לסמל לעוד שנים רבות, סמל לנחישות של אשה פלסטינית הלוחמת לצדק ולשוויון. כפרפראזה לשירו של נתן אלתרמן על ספינות המעפילים מוקדשות לה השורות הבאות.
אלמונית, חנין, היא הדרך הזאת ובלוידים אינה מפורסמת.
אך אם אין היא כיום רשומה במפות,
בהיסטוריה ודאי היא נרשמת.
על הצי הלזה האפור הקטן
יסופר עוד בשיר ורומנים.
יתכן כי בך חברת הכנסת חנין
יקנאו עוד הרבה אח"מים.
ונספר לך אז כי פתוחים השערים
כבר מזמן נפתחו, חי שמים
ופתחה אותם זו חבורת נערים
שעמדה איתך אותו לילה במים.
אודי אלוני, חבר בוועד המייעץ של "קול יהודי לשלום".
לפנייה לכתב/ת 
