הם שומעים ברגש שלו ערבית ולא אהבה
האם אהבה היא שפה אוניברסלית? מי שמדברים בה, יכולים להבין אלה את אלה? יש כאלה שהמלחמה הבלתי פוסקת בין יהודים לערבים, למשל, מפריעה להם להבין את השפה הזאת. רגישות מעודנת של צעיר ערבי מאוהב נתפשת על ידם כבכיינות וכתלונה נגד מדינת ישראל. תגובה לטוקבקים
באחד מתקופות המילואים שלי, בסביבות חברון, חורף קשה, קור מקפיא, ראיתי חמישה מחיילי הגדוד מתקרבים אל המפקדה עם עציר פלסטיני: ילד בן תשע, מבוהל, עיניים אדומות, על סף בכי, רועד כולו. הידיים שלו היו אזוקות לאחור והחיילים, חיילי סדיר, צהלו סביבו צהלות של מנצחים. וחשבתי על הילד שלי בן התשע.
הילד הפלסטיני נתפס בזריקת אבנים. מעצרו היה הכרחי כדי למנוע פגיעות, עד כדי מוות, בנוסעים ובמכוניות, אבל הצדק לא עניין אותי באותו רגע. הרגש הכל כך חזק אל הילדים שלי השתלט עליי, ולא יכולתי אלא להבין מה עובר עליו ומה עובר על ההורים האוהבים שלו.
לא בונים מדינה רק עם אסוציאציות לאהבות שלנו, ואני לא מתכוון להגיד כאן איך בכל זאת בונים מדינה. זה נושא אחר. הנקודה שלי היא השפה האוניברסלית של האהבה. הבנתי את המצוקה של הילד הפלסטיני דרך האהבה שלי אל הילד שלי.
במקרה אחר, באחת המלחמות, החטיבה בה שירתתי תפסה שבויים, חיילים ערבים שרגע לפני זה איימו עלינו מתוך רצועה סבוכה של שיחים. תפיסתם היתה הכרח קיומי עבורנו. המצב בשטח היה - אנחנו או הם. החיילים שלכדו אותם, פעלו נכון. אבל, הגעגועים למשפחה שלי בעורף, אשה, ילדים והורים, ראו לרגע בשבויים את הצד השביר שלהם – מושפלים, מוכי חרדה, ולהרגשתי לא מפסיקים לחשוב על המשפחות האהובות שלהם. הלב נצבט לי בגלל היכולת שלי, כאדם אוהב, להרגיש מה עובר עליהם.
הם ישבו בשורה אחת, קשורים זה לזה, עיניים מכוסות, וחלק מחיילי החטיבה, לאחר ימים של קרבות עקובים מדם, לא הסתירו את שמחתם לאיד. כיוונו אל השבויים נשקים, בלי לירות כמובן, סתם לשם הצגה של התפרקות, והיו שירקו ממרחק, גם הפעם לא מתוך כוונה לפגוע. תמונה בהחלט סבירה בנסיבות הקשות שלנו, אבל קשה היה לי שלא להרגיש, דרך האהבה שמחכה לי בבית, את האהבה שמחכה להם בבית.
אני מבין אותם גם אם אני רוצה במותם
אני לא מקטרג כאן על שום דבר, לא על המדינה, לא החיילים שלנו ולא על המציאות שמובילה אותנו למצבים כאלה. אני כותב על רגש האהבה שהוא שפה אוניברסלית, כלומר שאני מסוגל להבין דרך הרגשות שלי כל מי שמדברים אהבה, בכל מקום בעולם, בלי קשר לתרבות, למוצא ולמעשים שלו.
אין כאן אידיאולוגיה, אלא קביעת עובדה. כמו שאני מבין את העברית של כל דוברי עברית, כולל של רוצחים, אנסים ואנשים נתעבים אחרים, כך אני מבין אהבה. כשהם מדברים אליי, אני מבין אותם גם אם אני רוצה במותם. זה שאני מבין את העברית שלהם, לא אומר שאני מבין את המעשים שלהם. אהבה היא שפה שמובנת לכל באי עולם.
אני מאוד מפחד מאבנים שנזרקים לעבר המכונית שלי. אני מוכן באותו רגע לתפוס את הילדים שעשו את זה ולהכות אותם ולקלל את ההורים ואת העם והתרבות שלהם, אבל, ברגע שהכל עובר איכשהו בשלום וזורקי האבנים נתפסו, ילדים בגיל של ילדים שלי, האהבה שלי לילדים שלי מדברת אוניברסליות.
המלחמה הבלתי פוסקת הרסה להם את האהבה
כשכתבתי לפני שבוע על אהבותיו של צעיר ערבי יליד יפו, כפי שהן מסופרות בספר "אל יפו" של איימן סיכסק, הנחתי שאני כותב באוניברסליות. לא רק שסיכסק הוא לא מחבל, בניגוד לדוגמאות הקיצוניות שהבאתי עד כה, אלא הצגתי אותו אפילו כבוגר מצטיין של החינוך לישראליות, אחד שאוהב למשל את ביאליק. לא קשה להבין את האוניברסליות שלו. מתברר שהנחתי הנחה שגויה.
שני מגיבים כתבו תגובות שמוכיחות בעליל שהם לא שומעים את השפה האוניברסלית של האהבה. הם תפשו את הרשימה שלי כרשימה פוליטית, ואת ההבנה שגיליתי כלפי סיפורי האהבה של בן מיעוטים – כ"שמאלנות".
המגיבה מיכל מודה בפתח דבריה שאולי אין קשר בין התגובה שלה לנאמר בטור, ולמרות זאת לא מצליחה להימנע מתגובה פוליטית: "הבכיינות הזו של המגזר הערבי מרימה כאן ראשה באופן סלקטיבי ומאשים בחסות כותב הטור ובעידודו, כאילו שאנחנו אשמים... ליבי עם כותב הספר... ובכל זאת, כפי שטען איתן, אם כ"כ רע לו הוא יכול בקלות לעבור לירדן".
אהבה אוניברסלית לכדורגל
המלחמה הבלתי פוסקת בין יהודים לערבים מפריעה לאיתן ולמיכל להבין את השפה האוניברסלית של האהבה. רגישות מעודנת של צעיר ערבי מאוהב, נתפשת על ידם כבכיינות וכתלונה נגד מדינת ישראל. הם שומעים ברגש שלו ערבית ולא אהבה.
האם אני תמים מדי? האם גם אהבה היא שפה ככל השפות, כזו שחלק מבינים וחלק לא מבינים? יש מספר סרטים, בהם גם סרט ישראלי, המציגים את האהבה לכדורגל כאוניברסלית. מה לגבי אהבה רומנטית? היא לא כזו?
- יש לכם דילמה בנושא אהבה ויחסים? כיתבו לנו
ואולי נתפלסף עליה כאן.
