כל כלב בא יומו

"אדם בן כלב" של יורם קניוק  הוא הספר החמישי בסדרת "עם הספר - פרוזה ישראלית". הספר נחשב לאחד הספרים המהפכניים בספרות הישראלית ולאחת מנקודות המפנה בייצוג ובתפיסת השואה בספרות. 

גיבור הספר הוא אדם שטיין, יהודי שניצל מן המשרפות בזכות כישרונו הגדול כליצן. תפקידו של אדם במחנות היה לשעשע את הצועדים אל מותם בדרכם האחרונה, ולשמש גם ככלבו של מפקד המחנה. כעשרים שנה לאחר המלחמה

המוקיון

בעלת הפנסיון נקשה על דלת חדרו באצבעות רכות. היו לה פני משי חלקלקות ושערה הכסוף והעדין היה משוך לאחור. לגופה לבשה שמלת קיץ קלילה, פרחונית, שניכר היה בה שזה לא כבר נקנתה ועל צווארה כרכה עניבת מלחים רחבה. היא נראתה כאילו יצאה זה עתה מתוך תצלום ישן. "אדם! אדם!" קראה ומייד תיקנה את עצמה: "מר שטיין" והוסיפה, ממלמלת, בינה לבין עצמה: "הגיע הזמן... אדם... ואני באמת מצטערת." ואכן, מצירה היתה מאוד.

קניוק. "אדם בן כלב" יוצא מחדש (צילום: עידן הובל)

היא לפתה את צווארה בידיה הדקות, הלבנות, שוורידים כחלחלים נשתרגו בהן ולרגע היתה כמתעלפת בעניבת חנק. היא, אשר אך אתמול היתה חנוקה, הלכה לקראת הבוקר, לקראת הדלת, לקראת הרוצח המקסים, בזחיחות דעת ובלב נפעם כנערה צעירה ההולכת לפגישה ראשונה. כמה נאה היה זיוו של הבוקר בעיניה לפני שהתעוררה כליל ועדיין שרויה היתה בנים ולא נים. אך משהקיצה, זכרה וידעה. היא מישמשה את צווארה ושנאה את צווארה. היא ידעה שבעבור רגע אחד נגזר דינה.

אדם ניעור שעה קלה קודם לכן, אך כילד המבקש להיחבא על ידי שהוא עוצם את עיניו, השים עצמו ישן. שמורותיו היו עצומות, אך לא הדוקות. בעדן הבחין בצללי המכוניות שנעו על הקירות. הקירות מצופים בטפּטים דהויים ובלויים ומבעד לשמורותיו הנעולות למחצה ראה את עצמו פרוש עליהם. תחת הפרחים המתקתקים שעל הטפטים ראה את בבואת עצמו נכפלת אלף פעמים.

הוא ידע שבעלת הפנסיון תלפות עתה את צווארה. יכול היה לחוש בידיה המלטפות את הגרון הדק, הנטוי, המשורבב לפנים. הוא לא דאב על ליל אמש, הוא דאב על צווארה שייוותר מיותר בעולם. הוא ידע להנחיל אושר וידע שהוא יודע לעשות זאת, אך הוא גם הכיר את מהות הקיצים. ועל כל דבר נגזר קץ. ואין אלוהים דייקן יותר ממני, חשב.

כפעם בפעם היו צללי הברושים שבחוץ נעים על פני הקירות שפניו נכפלו בהם. הם נראו כאילו היו שטים על הקיר, שטים ונעלמים בפינת החדר. לשמע קולה הדק של הגברת אידלסון מעבר לדלת, לשמע לחישתה אל עצמה, פקח את עיניו. הוא אף שמע את הרהורי ליבה, אף כי נאמרו בלא קול כמעט.

אדם העמיד פנים כמי שזה עתה נתעורר. קם מן המיטה והחל להתלבש. עתה, משהזדקף, יכול היה לראות מבעד לחלון את הברוש

הגדול שצמרתו דמתה למגבעת של אינקוויזיטורים. הלילה חלם על האוֹטוֹ דה פה. משום מה, מאז בואו ארצה, כמעט שלא חלם על מה שאירע לו, תחת זאת חלם על מה שאירע לפני מאות שנים לאנשים אחרים שגורלם נשתזר בגורלו באקראי.

כל אשר עבר עליו נדחק מן הלילות ותחת זאת ראה את השריפות. הלילה חלם כיצד היה האינקוויזיטור הגדול שורף איזה ספר. נדמה היה לו ששם הספר היה פאוּסט. הדבר הציק לו חרף הסברה שסבר, שיש בשריפה זו מידה מרובה של צדק. אינקוויזיטור ראוי לשמו היה אומנם שורף את פאוסט. מגבעת האינקוויזיטור היתה שחורה ודמוית חרוט.

בחוץ פרץ הבוקר כמלחמה. קולות מן הרחוב עלו ובאו אל החדר. רעש המכוניות הנחפזות העירה התערבב במשק אופני החלבן ובשקשוק הבקבוקים. מישהו צעק: "גברת אפשטיין, העיתון!" ונשמעו תאוצת העיתון באוויר והלם נחיתתו על המרפסת. תינוק יילל מעבר לרחוב. הוא אף היה קשוב לנשימתה של בעלת הפנסיון מעבר לדלת.

הוא ידע שהאשה העדינה מציצה עתה מבעד לחור המנעול. הוא שירבב פנים רטובות מן הכיור הקטן והמיושן שברזיו חרקו והשמיעו קול חרחור ואמר לעבר הדלת: "פני השמש קודרים היום, רותשן. עננים מכסים את פני הלב". והיא הסמיקה, העלובה. ראשה שהיה צמוד לחור המנעול נקש על הדלת והוא רצה לפרוץ בצחוק. אך הבוקר הביא עימו איזו הכרה עמומה בזכותה של הגברת אידלסון ליחס שונה, והוא חנק את הצחוק שהתעורר בגרגור קולני.

"אדם, מה אתה באמת חושב?" אמרה גברת אידלסון בגרמנית.

"שום דבר, רותשן. פשוט ביקשתי לדעת אם אני עדיין יפה בבוקר..."

"יפה, אדם." ושוב הסמיקה האשה שיצאה מתוך התצלום הדהוי.

שתיקה ארוכה השתררה עד שסיים את הרחיצה. כשסיים, פרצה הגברת אידלסון בצחקוק קל שחדל מייד.

"בבוקר השכם, וכבר אנחנו רומנטיים," אמרה מבוישת ותוך כדי כך היה הוא מברש את חליפתו במברשת שמאחזה עשוי כסף. אדם אהב את הגרמנית שבפיה של בעלת הפנסיון, הלשון שלדבריו "העלתה אותנו אל מרומי הגבהים והיכתה בנו בשוטים של סוסים." שפה מטרפת, ארורה ונהדרת.

רותשן שימרה בפיה את הגרמנית של נעוריו. מאז הגיע לישראל היה מתוודע בכל יום מחדש אל אותה לשון ישנה ויפה שכאן לא השתבשה בעשרים השנים האחרונות. בפיה של רותשן גילה את היופי הכמוס בספר ישן, בארון ספרים עתיק, בתמונה מבית אבא אמא. בלשונה של הגברת אידלסון בעלת הפנסיון שמע את לשונה של אמא, את הדוד פרנץ יוזף, את אבא.

היתה לו טרוניה נגד גופה הזקן של העלמה העדינה. כיצד זה שמרה על ברק הנעורים, על הגמישות הזאת, על העור לבל יכזב. כיצד עשתה זאת, והיא איננה ילדה עוד?

"בת כמה את, רותשן?" צעק פתאום.

"חמישים, אדם. מצחיק, אבל בדיוק היום מלאו לי חמישים".

Glückauf! אמר והרכין ראשו לתוך הכיור. חוצפה. חוצפה עם רישיון פיוטי. כבתולה יפה. הגוף החמים ושיער הכסף המשוך לאחור... בעומדה עירומה לא חדל מלהזין עיניו בגופה. אף לא קמט אחד. איזו אימה משומרת. כאילו הקפיאו אותה לחמישים שנה ובבת אחת המיסו את הקרח והנה סערה עדינה.

עתה נחפז. הוא לבש את החליפה הכחולה וההדורה, החליק בידיו את המקטורן, ניגב בעדינות את כפתורי הזהב שסמלו של הֶר פוֹן

המדוּנג טבוע בכל אחד מהם, אותו פון המדונג שאת ביתו הנאה בברלין ירש אדם. הוא חבש את מגבעת הלבד השחורה מתוצרת א"ס פישר מינכן, שתיתורתה מעוגלת מעט כלפי מעלה, והיה מוכן ליציאה. כשפתח את הדלת מעדה הגברת אידלסון. אף כי הציצה מבעד לחור המנעול, לא הספיקה לסגת והדלת שהוטחה הלמה בה בעוז. היא מילטה צווחה חלושה מפיה הקפוץ והוא חייך: "ככה את צועקת, גברת גרבי משי שלי?" ומבטו הדק, המדויק, המנומס, היה תלוי בצווארה הדק והמזדקר.

"ברבורה," אמר בליבו. בצווארה ראה את פירוש הבוקר הזה. בצווארה ראה את כלימתו. שכן ידע שאין לתלות את הקולר באיש. אני הגבר שכרה וחפר לעצמו את כל הבורות שנפל בהם. באומרו זאת לעצמו חש מעין הקלה. "מוכן, אדם?"

מתוך "אדם בן כלב", מאת יורם קניוק, ידיעות ספרים