לחיי הספינות שבדרך

פנים רבות לפרשת עצירת המשט בחופי עזה. בראשם הסביבה המתקדרת של ישראל במזרח התיכון, הפיכתה ההדרגתית של טורקיה מתוך בחירה לאויב והאסטרטגיה החותרת לכבול את יכולת הפעולה הצבאית של ישראל להגן על עצמה.

מארגניו של המשט ואלה העומדים מאחוריו - טורקיה, ארגונים איסלאמיים וארגוני שמאל וזכויות אדם, כיוונו את פעולותיהם ליצירת גלי זעזוע בינלאומיים שיוסיפו מגבלות על ישראל ויצרו את צעדיה, בין אם בעימות חזיתי כפי שאירע, ובין אם בהגעה מתריסה לחופי עזה השוברת את ההרתעה הישראלית.

אין מדובר במשט מחאה אחד, אלא בתוכנית סדורה ששלביה הבאים עשויים לכלול יציאה של ספינות "פליטים" פלסטינים מנמלי לבנון, כשעל סיפונן "פעילי שלום" בינלאומיים לצד "פעילי שלום" של חמאס והג'יהאד האיסלאמי ובני משפחותיהם על טפם וזקניהם. את דרכן יעשו עשרות ואולי מאות הספינות לנמל תל אביב במשימה הומניטארית לשוב הביתה למולדת פלסטין. חיזבאללה יגרשן מרצון ובהסכמתם מדרום לבנון וה"דילמה" תועצם.

כיצד תוכל ישראל למנוע את ירידתם של הפליטים "המגורשים" מלבנון, לחופי תל אביב? אם ישראל קולטת את פליטי סודן ואריתריאה, מדוע תסגור שעריה לבני הארץ שהפכו פעם נוספת לפליטים? שוב תואשם ישראל בהפרת החוק הבינלאומי, באי יישום החלטה 194 ובאין-סוף החלטות אחרות של האו"ם בעניינם של הפליטים.

הזדמנות נקרתה ליועצים ולמומחים להשמיע את קולם ודעתם המלומדה, עתה מבעוד מועד ולא בחוכמה שלאחר מעשה. השיאו עצה: כיצד צריכה ישראל לנהוג בתרחיש זה, ואולי אף כשספינות הפליטים של "שוחרי השלום" ילוו באניות המלחמה של טורקיה וחיל האוויר שלה, שיפגינו נוכחות כדי לאלץ את ישראל ליישם את החוק הבינלאומי? להתעמת ולסכן את היחסים עם ידידה קרובה כמו טורקיה ומדינות נוספות, או להסכים לקליטת אלפי הפליטים שוחרי השלום ברמת אביב כמחווה של רצון טוב ולזכות באהדת העולם? כולם מימין ומשמאל נמצאים על אותה ספינה, ולאיש אין עניין לאמץ את האופציה של התאבדות מרצון כאסטרטגיה מדינית.

מהו מצור?

השיח הציבורי בפרשת המשט עסק רבות ב"מצור" על עזה, והיו שקבלו על "טמטום" הממשלה נוכח פרסום נתוני אמנסטי שחשפו מצוקה קשה ברצועה. אותו ארגון אמנסטי הפיץ השבוע הודעה לפיה רק "קומץ" (כך על פי לשונו) של חולים הורשה לצאת את עזה לטיפול רפואי. בדיקת נתוני ממשלת חמאס מעלים תמונה שונה: בשנת 2009 נשלחו 11,608 חולים לשם קבלת טיפול רפואי מחוץ לעזה, ולטענת ממשלת חמאס רק 150 חולים לא קיבלו אישור להיכנס לישראל בשנה זו.

מ"בית הכלא" של עזה, כפי שמכנים ארגוני זכויות האדם, יצאו ובאו דרך מעבר רפיח בלבד 62,723 איש. מעבר רפיח פתוח "באופן חריג" על פי הגדרת מצרים וחמאס, בכל ימי רביעי וחמישי בשבוע ודיווחי ממשלת חמאס מלמדים שהוא נפתח "באופן חריג" גם בשאר הימים. בדיקת הנתונים בתחילת 2010 הראתה שאלפי הנרשמים ליציאה למצרים אכן יצאו אליה דרך מעבר רפיח, כולל חולים וסטודנטים.

היקף היבוא הפלסטיני ממצרים מתקרב למיליארד דולר בשנה על פי הערכות שצוטט בביטאון חמאס. היבוא, המכונה "הברחות" כולל את הסחורות הנדרשות ובהן מוצרי בנייה, אופנועים, מוצרי מזון וגם ילדות/ נערות צעירות ממשפחות עניות במצרים הנמכרות לעשירי עזה במחיר של אלף דולר לראש עבור המתווך.

המסים על היבוא העשירו מאוד את ממשלת חמאס. על כך יש להוסיף סיוע במאות מיליוני דולרים מהרשות הפלסטינית, מהאיחוד האירופי, מגורמים בינלאומיים ומישראל. ראשי חמאס, אגב, יוצאים ובאים באופן חופשי ופעיליו נשלחים דרך שגרה לאימונים בסוריה ובאיראן.

נוצרה ברית מוזרה בין מצרים, הרשות הפלסטינית, חמאס וארגוני זכויות האדם המתעקשים שישראל עדיין נחשבת "כוח כובש" של רצועת עזה, ואיש מהם אינו מציג תנאים ברורים להפסקת "הכיבוש", אלא אדרבא, תובעים את העמקתו באמצעות הדרישה לפתיחת הגבולות עם רצועת עזה.

נראה שהשיקול המרכזי העומד מאחורי המדיניות הישראלית המצטיירת כפוסחת על שתי הסעיפים, הינו איום מצרי להגיב בתקיפות על נסיון להעביר אליה את האחריות לרצועת עזה, ולא מן הנמנע שגם באמצעות פריסת כוחות צבאיים בחצי האי סיני בניגוד להסכמי קמפ דיוויד, בטענה שאלה נחוצים מול האיום הביטחוני של רצועת עזה.

מרחב התמרון הישראלי צר מאוד, אולם עליה להוביל להתנתקות מוחלטת מרצועת עזה, תוך ניסיון לצמצם את הנזק שייגרם ליחסים עם מצרים באמצעות ארה"ב והאיחוד האירופי. במצב הנוכחי משלמת ישראל מחיר יקר על המדיניות ההססנית, ומשולה היא למי שאוכלת את הדג המסריח, מקבלת מלקות וגם מגורשת מהעיר.

יהונתן דחוח-הלוי, חוקר בכיר ועמית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומנהל המחקר ב-Orient Research Group