אמנות חיה ובועטת

קראתי לא מזמן מחזה בשם "אמנות" (מאת יסמינה רזא). אחד הגיבורים – סרז' - רופא דרמטולוג, שלומד בקפידה את הדיאלקטיקה הנחוצה כדי להיות חובב אמנות מודרנית מושכל, "עכבר תערוכות" מתוחכם.

זה מגיע לשיא כשהוא רוכש תמונה גדולה ולבנה ב-200 אלף פרנק, "שאם מאמצים את העיניים, אפשר להבחין בפסים לבנים". חברו הטוב של סרז', מארק, מזדעזע: "אתה קנית ב-200 אלף פרנק את הזבל הזה?". וכך, לאורך המחזה, ניטש ויכוח חריף ושנון על מה זו אמנות, מי מוסמך להעריך אותה, ומי שחצן יותר – זה שמזלזל בבד הצבוע לבן, או זה שסוגד לו.

להסתכל בלבן - שבעיניי החיות. מציוריו של וקסמן

בסופו של דבר המסר הוא שיש ב"ציורים הלבנים האלה", ובכל השיקולים שעומדים מאחוריהם הרבה חשיבות עצמית מופרזת, צביעות וחוסר הומור, דבר שדרוש גם באמנות וגם בחיים, אם מדברים על פרספקטיבה. כמובן, מאחורי כל הדיון הזה על אמנות עומדות שאלות גדולות יותר, על מה מחבר אנשים זה לזה? מה הם הערכים שעומדים לנגד עיני חובב האמנות והאדם בכלל? ומה הקשר בין אותם ערכים לבין מושאי האמנות שאנו אוהבים או לא, והאנשים שמסביבנו?

אז למי שאוהב מאוד ציורים לבנים, שרק אם מאמצים מאוד את העיניים, אפשר להבחין בהם בפסים לבנים ודקיקים בגוון אחר מעט, התערוכה החדשה של יוסי וקסמן "חיה" בווודאי לא תדבר אל שכלו או אל לבו.

זאבים מייללים או חולמים. מציוריו של וקסמן

בחלוקה גסה מעט של אלה שאוהבים ציורים לבנים כאלו ואלה שלא, מובן שאני שייכת לאלה שלא. וכך גם וקסמן. וקסמן מצייר ציורים צבעוניים מאוד, שהגיבורים שלהם הם חזירים מדממים, זאבים מייללים או חולמים, והוא מתכתב בהומור וללא חשש עם יצירות קלאסיות כמו "בכחוס" של קאראוווג'ו, "ארוחת הבוקר על הדשא" של מאנה, או עם "מדמואזל ריביֶיר" של אינגר.

מצייר עלילות

בציורים של וקסמן יש פראות של ילד שפשוט אוהב מאוד למשוך את הצבעים על הבד, והוא הופך אותם לסיפורים שלמים עם עלילה, למיתוסים ולאגדות, שכמו באגדות – יש בהם עלילה, ודמויות, ויש גם רע וטוב, ומשהו מאוד מובהק, עם הבעה עזה. וקיימים בהם גם ארכיטיפים שכולנו מכירים, אבל עוד הרבה לפני שלמדנו את המילה "ארכיטיפים".

ילד שמושך צבעים. מציוריו של וקסמן

את וקסמן אני מכירה מתקופת עבודתנו המשותפת, עת ערכתי את ספרו האחרון "השחקנית". וכמו ב"שחקנית", שכשקראתי אותו לראשונה לא חשבתי עליו במונחים ספרותיים, אלא פשוט נהניתי ממנו, צחקתי והייתי מרותקת אל דמויותיו הבוטות, האכזריות, העלובות, המצחיקות והמרגשות, כך גם כאן, בתערוכת הציורים שלו.

לב גדול

זה קודם כל עושה משהו. חווייתי. אולי כי יש מאחורי זה לב גדול, מספר סיפורים אמיץ שלא מפחד מהגרוטסקי, מהצבעוני, ומרגשות עזים. הדמויות הספרותיות של וקסמן הזכירו לי מעט את האווירה האלמודוברית – צבעונית, סקסית, פתטית, גדולה וקטנה מהחיים בעת ובעונה אחת.

דרמה שהולכת עד הסוף. מציוריו של וקסמן

גם בספרים שלו וגם בציורים יש מידה רבה של תיאטרליות. דרמה שהולכת עד הסוף. הדרמה של וקסמן מתכתבת עם העולם החיצוני, אבל לא באופן מושכל ומתאמץ, לא בשביל להתחנף לחוג ספרותי או אמנותי מסוים ועכשווי. ואולי זו הסיבה שרבים גם לא מכירים את היצירה של יוסי וקסמן. היא לא נכנסת לשום מגירה אופנתית כזו או אחרת. אבל הדרמה שקיימת שם היא דרמה אמיתית, כנה, שבאה מהמקום האמיתי והמזוקק של לעשות אמנות.

זה גם הדבר הכי חשוב בעולם, וזה גם הדבר הכי פחות חשוב, הכי ילדותי, ומטרתו היא גם – פשוט ליהנות. את ההנאה הילדותית הזו, שבציור, אפשר וכדאי למצוא בתערוכה החדשה של וקסמן.

• "החיה", יוסי וקסמן, גלריית הבית האדום, רח' הזרם 13, תל אביב. פתוח עד ה-14 ביוני.