מלחמת דה-לגיטימציה

רצף האירועים האחרונים בזירה המקומית והבינלאומית חושף במלוא חומרתה מציאות אסטרטגית חדשה, המסכנת את ישראל לא פחות מתוכנית הגרעין האיראנית וממערך הטילים והרקטות העצום שבידי חיזבאללה וסוריה. אפשר לקרוא לזה "מלחמת תודעה", "מלחמת תעמולה" או "לוחמת תקשורת". אבל המונח הקולע ביותר הוא "מלחמת דה-לגיטימציה".

מדובר במתקפה גלובלית המתקיימת בארבע זירות - תקשורתית, מדינית, משפטית וכלכלית - שתכליתה לשלול מישראל את הלגיטימציה להשתמש בכוחה הצבאי כדי להגן על ריבונותה ועל שלומם הפיזי של אזרחיה, ובהמשך לשלול את הלגיטימציה הבינלאומית לעצם קיומה של מדינת היהודים.

היו מתקפות דה-לגיטימציה כאלה על ישראל בעבר, אבל הן היו מוגבלות בהיקף ובזמן; הן התנהלו בעיקר במישור התעמולתי, ונהדפו בסופו של דבר על-ידי מדינות המערב שתמכו בישראל. המתקפה הנוכחית שונה: כבר לא מדובר בניצול מקרי של הזדמנויות וטעויות שעשתה ישראל כדי להכפישה, אלא במערכה אסטרטגית יזומה, שיטתית, מתוחכמת ורציפה, שיוזמים מדינות וארגונים איסלאמיים בסיוע ארגונים לא-ממשלתיים מערביים. מטרתם לקלוע את ישראל למצבים שיביאו לבידודה המדיני ואז להושיבה חסרת הגנה פעם אחר פעם על ספסל הנאשמים בכל פורום בינלאומי. במצב כזה תהסס ישראל להפעיל את כוחה הצבאי להגנתה, כדי למנוע הטלת סנקציות עליה וכדי שלא תאבד גם את תמיכת מדינות המערב ובראשן ארצות-הברית.

מה שחמור יותר הוא שהמתקפה הזו מתנהלת באקלים בינלאומי, שבו ידידותיה המסורתיות של ישראל מתנדנדות ומתלבטות בין נטייתן הטבעית לתמוך בה לבין רצונן לחזר אחר הרוב המתון והדומם בעולם המוסלמי, כדי שיסייע להן במלחמתן באלמנטים הג'יהאדיסטיים.

עופרת יצוקה תחילה

המתקפה לה אנו עדים כעת החלה במלוא עוצמתה אחרי מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. יריית הפתיחה הייתה דו"ח גולדסטון, ההמשך היה הדרישה בוועידת האו"ם שישראל תחשוף ותתפרק מיכולותיה הגרעיניות, וכעת המשט שנועד, בעידודה הפעיל של הממשלה האיסלאמיסטית בטורקיה, להציג את ישראל כמדינה פיראטית ברוטלית, המחזיקה יותר ממיליון פלסטינים ברצועת עזה כבני ערובה. הוקעת ישראל באמצעות הפרובוקציה הימית נועדה לכפות עליה להסיר את הסגר הימי על עזה באופן שיאפשר לאיראן ולגורמים איסלאמיים רדיקליים לחמש, בדרך הים, את חמאס בעזה ללא הגבלה וללא פיקוח.

לכן, אין טעם שנעסיק את עצמנו בחיטוט אינטנסיבי בפרטי מבצע ההשתלטות, במחדליו ובטעויות שנעשו במהלכו. הצבא וממשלת ישראל צריכים כמובן לתחקר ולהפיק לקחים, כדי למזער את התהודה השלילית שתהיה למשטים שיבואו. אבל זה לא העיקר, מפני שגם אם לא היו הרוגים ופצועים בין משתתפי המשט, עצם עצירתו הייתה זוכה לגינוי עולמי מקיר לקיר ומשיגה את יעדי יוזמי המשט.  

סוחטים פנדל: ה"מרמרה" מגיעה לאשדוד (צילום: אבי רוקח)  

אפשר להמשיל את האסטרטגיה אותה נוקטים האיסלאמיסטים ועוזריהם המערביים לקבוצת כדורגל, שכל מאמציה על המגרש מכוונים "לסחוט" פאולים מהקבוצה היריבה (ישראל). לא סתם פאולים, אלא כאלה שיביאו את השופט (מועצת הביטחון) להניף כרטיס אדום פעם אחר פעם, באופן שיוציא מהמשחק בזה אחר זה את שחקני המפתח (צה"ל, המוסד, השב"כ).

סטי"ל טורקי ילווה את המשט הבא?

תשומת לב מיוחדת צריך להקדיש לטיפול בבעיה שמציבה בפנינו טורקיה. הבעיה נובעת בעיקר מהשינוי האסטרטגי במדיניות, שיזם ראש הממשלה הפנאט והציני ארדואן כתוצאה מכישלון מאמציו לצרף את ארצו כחברה באיחוד האירופי, וגם כתוצאה מכישלון מאמציו להפוך לגורם חשוב באזור באמצעות ניהול מו"מ על שלום בין סוריה לישראל. השינוי מתבטא בהפניית עורף למערב ובהשקעת מאמצים בהפיכתה של טורקיה לגורם מוביל בעולם המוסלמי.

ישראל היא שק החבטות, שבאמצעותו מיישם ארדואן את מדיניותו ורוכש את תמיכת הרחוב האיסלאמיסטי. לכאורה אין ביכולתה של ישראל להביא לשינוי קו זה, ולכן עלינו להתכונן לגרוע מכל ביחסינו עם טורקיה. כבר לא מדובר רק באובדן קשרי מסחר ועסקאות כלכליות במאות מליונים, שיירדו לטמיון; בירושלים יש מי שמעלים את האפשרות שספינות מלחמה טורקיות ילוו את המשט הבא לעזה, ואז תעמוד ישראל בפני דילמה אם להתעמת בכוח עם מי שהייתה בעלת בריתנו עד לפני זמן לא רב.

הפוטנציאל להידרדרות כזו קיים. אבל מדינת ישראל יכולה למנוע אותו

 באמצעות שיתוף פעולה ולחץ אמריקני ושל מדינות נאט"ו (שטורקיה חברה בה) ובעיקר אם תימנע מכל צעד שעלול להחריף את האווירה. לא צריך להיכנע לתכתיבים ולפרובוקציות של ארדואן, אבל אפשר בהחלט להתעלם מהרטוריקה המתלהמת שלו ולא להגיב. צריך אפילו להתגבר על הפיתוי להזכיר לטורקיה כי היא אינה מהססת לפגוע בריבונותה של עיראק ובאוכלוסיה אזרחית במסגרת מלחמת החורמה שהיא מנהלת נגד הכורדים. מתנגדי ארדואן, והם רבים (בעיקר בממסד הביטחוני הטורקי) יתייצבו לצידו אם יקבלו את הרושם שישראל בתגובותיה פוגעת בכבודה הלאומי של טורקיה.

עם זאת, צריך לעשות הכל כדי לחשוף את שיתוף הפעולה בין הממשלה הטורקית לבין הגורמים הג'יהאדיסטים הטורקים, שיצאו לבצע פרובוקציה אלימה על סיפון ה"מרמרה". אם תצליח ישראל להוכיח כי ממשלת טורקיה לא מנעה - בכוונת מכוון - את צירוף החבורה האלימה לספינה, ייתכן שהדבר יסייע לגורמים בינלאומיים לצנן את הלהט האיסלאמיסטי של ארדואן. בכל מקרה, האפשרות שישראל תצטרך התמודד צבאית עם טורקיה נראית כרגע רחוקה, וגם אם יקרה הגרוע מכל - סביר להניח שתדע להגן על עצמה ועל האינטרסים שלה.

אין סיכוי להסברה - אין סיבה להתייאש

אף-על-פי-כן, אין טעם להיתפס לייאוש ולהלקאה עצמית, המובילים לכניעה

ללחץ הבינלאומי ולהפקרת זירת לוחמת התקשורת לתעמולה עוינת. אסור גם להיתפס לתחושה שממילא אין לנו מה להפסיד, ולכן אפשר לשחרר את המעצורים המוסריים ולהסתמך על הרתעה הבנויה על הפעלת כוח בלתי מרוסנת. מה שמכונה 'מערך ההסברה' הישראלי צריך להכפיל את מאמציו וליעל אותם, כדי לחשוף את שקרי מתקפת הדה-לגיטימציה, לשכנע את תומכי ישראל ובראשם יהודי העולם בצדקת עמדותיהם ולספק להם טיעונים ומידע שיסייעו להם.

העמדתם של אביגדור ליברמן ומקורביו בראש מערך יחסי החוץ של ישראל לא רק שאינה מסייעת לשיפור תדמיתה של ישראל בעיני ידידינו; היא אף מחבלת ביכולתנו לשכנע את מי שמוכנים להשתכנע ומעכבת פעילות שיכולה לשפר את מעמדנו הבינלאומי, למשל - מו"מ רציני ותכליתי עם אבו-מאזן.

בה בשעה צריכים צה"ל, המוסד והשב"כ לצמצם עד למינימום את מפגני הכוח הפומביים. רצוי לעבור למהלכים חשאיים, שימנעו או ישימו לאל את מהלכי הפרובוקטורים שמנגד בעודם באיבם. מדיניות דומה נוקטת ארה"ב, כשהיא מנהלת מתקפת חיסולים חשאיים מהאוויר ברחבי הגלובוס נגד פעילי הג'יהאד העולמי ומנהיגיו. רק לשם דוגמה: ישראל מנעה בשנות השמונים את 'משט השיבה', שאמור היה לצאת מקפריסין, באמצעות פעולה זריזה של הקומנדו הימי אשר ניטרלה את הספינה בנמל בקפריסין עוד בטרם יצאה. פעולה דומה, אילו ננקטה ביצירתיות ובנחישות בנוסף למאמצים דיפלומטיים שנעשו, יכלה לנטרל חלק מנזקיו של המשט הנוכחי לעזה.