חוקי העבודה: מי שלא צועק לא עובד?

הייתי כלכלן והיום אני קופירייטר. יש לי קורות חיים בעובי של ספר טלפונים. התגלגלתי בין עבודות שונות, פגשתי טיפוסים משונים וצברתי סיפורים משעשעים. אני אחלוק אותם כאן עמכם כדי שתעלו חיוך על פניכם. אם זו לא הייתה הקריירה שלי, גם אני הייתי צוחק.

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
  

כבר ביציאה מהמעלית אני שומע את המזכירה נרגשת: "זה לא ייתכן! כבר לפני שבוע הזמנתי 5 ק"ג בורקס גבינה ועכשיו אתה מספר לי שאתה שולח לי בורקס פטריות???". נסערת ונרגשת היא לא מתייחסת ל"בוקר טוב" הרגוע שאני שולח לעברה. גם כשאני נכנס לחדרי וסוגר את הדלת אחרי, אני עדיין שומע היטב את זעקות השבר: "תביא לי את האחראי!.... תביא לי את המנהל!.... תביא לי את האחראי על המנהל!...".

אני נכנס לחדר הישיבות לחזרה גנרלית לקראת מצגת שאמורה להתקיים בעוד שעה. מנהל האסטרטגיה ומנהל הסטודיו מחליפים ביניהם האשמות על המצגת הבלתי גמורה. זה טוען שההוא לא העביר לו חומרים בזמן, ההוא טוען שזה חיפף, ולי אין ספק שהשטיפה ההדדית הזאת היא כאין וכאפס לעומת השטיפה שהם יחטפו לאחר הישיבה מסוקולוב, בעל המשרד, שיושב מולם ושומע הכל.

בעוד הם מתנצחים זה עם זה נכנס מנהל הקריאייטיב בסערה לחדר ובזעם מקמט את "הבריף" וזורק אותו אל עבר הסופרוויזרית. "זה פשוט עלבון לאינטליגנציה!" הוא יורה, ספק לכיוונה ספק לכיוונו של סוקולוב. "חצי עמוד? זה הכל? 'קהל יעד – כל עם ישראל'? 'המטרה – קמפיין שיעשה וואו'? עלק סופרווייזרית, לסופר לא הייתי מקבל אותך".

זה הסוף שלה, אני מציין לעצמי וכבר רואה את העוזרות שלה מתכוננות לקידום הנכסף. אבל את הסופרוויזרית לא עשו בסופר. "אתה מדבר איתי על מקצועיות? ראית איך נראית הסקיצות שלך? ילד בן 7 בחוג ציור מגיש סקיצות מושקעות יותר".

הו, הו, הו, עוד מישהו הולך כאן לחטוף, אני ממש מתחיל ליהנות מההצגה.

הבורקס שהכריע את המזכירה

ברקע נמשכות זעקות השבר מכיוון עמדת המזכירה "אני אתבע אותך!... אני אישית אתבע אותך ואת המאפיה שלך!... זה הסוף שלך, אתה לא יודע עם מי הסתבכת!".

הרעיונות שלי מתקבלים בהסכמה הדדית והניצוצות בחדר ממשיכים לעוף. ש' ו-א' מרימים את קולם זה על זה בוויכוח על טמפרטורת המזגן, ד' ו-א' מחליפים מהלומות על המחירים הלא הגיוניים שקיבלו עברו הקמפיין ולסיום נכנסת המנקה הרוסית בקריאות "חוליגנים! חוליגנים!" לנוכח בייגלה שמצאה על הרצפה.

אני יוצא משועשע מהחדר, מספיק לראות צוות של פאראמדיקים שמפנה את המזכירה שחשה בסחרחורות וחולשה פתאומית ואז להפתעתי אני שומע את סוקולוב קורא דווקא בשמי מכל האנשים. "אנחנו צריכים לדבר" הוא פונה אלי במבט חמור סבר "יש לך דקה?".

"רציתי לדבר על התפקוד שלך" הוא אומר לי "נראה לי שאתה לא אוהב להשקיע". "אבל... אני... היחיד שעשה את העבודה שלו" אני מתגונן. "אין לי טענות לעבודה שלך." הוא עונה לי "הגישה שלך היא הבעיה, אנשים כאן נותנים את הנשמה שלהם, יש בהם תשוקה, רואים עליהם שאכפת להם".

אנחנו שומעים ברקע סירנה של ניידת מד"א שמפנה את המזכירה. "בורקסים כבר לא יהיו לך לפרזנטציה..." אני אומר לו.

"אז לא יהיו בורקסים." הוא אומר לי "אבל ראית איזו עובדת?! איזו משקיענית?!".

ניתן לפנות לכותב, רועי פרידלר, בדוא"ל.