בעל תפילה, אשת תפילה

נדירים הם טקסי הזיכרון הממלכתיים שמצליחים באמת לרגש, לחדור אל נפשות הקהל השומע. הכל נראה קבוע מראש. רשמי. תבניתי. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר בטקסים צבאיים או חצי-צבאיים - שם, לא משנה מי הדובר המתחלף, תמיד יעלה בעיני רוחי אחד מקטעי "החמישייה" שמגחיך את החיילים המדברים בפאתוס אינסופי. 

דבר דומה קרה לי בטקס שנערך בחורף האחרון בברלין, עת ביקר רב-אלוף גבי אשכנזי ברציף 17, המקום שממנו שולחו יהודי העיר אל מותם: הרמטכ"ל קרא שם מן הכתוב, אבל הדברים שאני שמעתי היו קולות מן העבר של הדובר שעמד לידו, אבי בניהו, זועף וגוער בי על תספורת לא מדוגמת במסדר המפקד.

הרמטכ"ל אשכנזי ברציף 17. שפר מאחריו (צילומים: דור גליק)

אלא שאז התקרב למקרופון איציק שפר, אחד החזן המרכזיים בברלין, והחל בתפילת "אל מלא רחמים" בקול נדיר שמזכיר זמר מצטיין של אופרה ברלינאית. המחשבות הספקניות התחלפו באחת בהתרגשות אמיתית, וכשהסתכלתי סביב על הנוכחים - יהודים תושבי ברלין לצד כמה ישראלים שהגיעו לטקס – הבנתי מיד שאני לא היחיד שחש כך. רק מאוחר יותר יתברר לי ששפר, בן 59 שנולד בכלל בהרצליה בבית לא דתי, הוא בן טיפוחיו של אסטרונגו נחמה ז"ל,מי שכונה "הזמר של אושוויץ". נחמה שרד את השואה בגלל שהשומרים הנאצים חיבבו את קולו ואילצו אותו לשיר להם במחנה ההשמדה, ומאוחר יותר בצעדות המוות. לאחר המלחמה הוא שב לברלין והפך לחזן הראשי של הקהילה היהודית במשך עשרות שנים, עד ליום מותו. שפר הוא מחליפו, ומקווה להיות ממשיך דרכו.

ככה זה כשיש שניים 

בגרמניה, כידוע, לא חסרים אירועי זיכרון. כמה חודשים אחרי הטקס ההוא ברציף 17, הזדמן מראה לא שגרתי לנוכחים בטקס לציון 65 שנה לשחרור מחנה "ראבנסבריק". את תפילת "אל מלא רחמים", בנוסח המיוחד לשואה, ביצעה חזנית מרשימה. הדבר קיבל משמעות מיוחדת כיוון שראבנסבריק היה מחנה ריכוז לנשים, לא רק יהודיות – אלא גם אסירות פוליטיות שהובלו אליו מכל רחבי אירופה. קולה של החזנית הדהד באמצע הרחבה הגדולה והשוממת של המחנה, שאליה חזרו באותו יום מי שעברו בה את הזוועות ונותרו בחיים, לצד בכירים בממשל הגרמני.

כשהסתיים הטקס, עמדתי בתור לצד אחרים שרצו להחמיא לאותה חזנית על הביצוע המרגש. כשהגעתי אליה ושאלתי לשמה, הכל התחבר: החזנית היא מימי שפר, אשתו של איציק. כך התברר לי ששני החזנים שהצליחו לעורר תחושות חזקות גם בכופר גדול כמוני, הם לא פחות מבעל ואישה. 

בברלין הם נמצאים כבר 15 שנה, והרושם הראשוני לא מטעה. הצמד שפר את שפר תכנן בכלל לעשות קריירה באופרה. ולא מדובר רק בתכנונים בעלמא: איציק היה בצעירותו זמר באופרה הישראלית החדשה, ולאחר שפגש את מימי נסעו שניהם לארצות הברית ולמדו בסטודיו של ג'ון קפלן במנהטן.

"בחיים לא חלמתי להיות חזן", אומר איציק ל-ynet בשיחה בביתם שבמערב ברלין. "גדלתי על מוזיקה קלאסית ואופרה, למדתי בבית הספר לאמנויות 'תלמה ילין' ובילדותי ברחתי מכל עניין החזנות. הגעתי לזה במקרה, רק כדי לעשות כמה 'ירוקים' בארצות הברית.

אלא שאז נחשפתי לעולם אחר, אשר החל לחדור עמוק מאוד אל תוך נפשי. כשההורים שלי הגיעו מאוחר יותר לשמוע אותי בברלין בפעם הראשונה, היה זה בתפילות 'הימים הנוראים'. הם התחילו לבכות ולא הצליחו להפסיק"

הוויתור על חלום האופרה, מוסיפה מימי, היה הדרגתי ולא קל: "כשהיינו בארצות הברית הציעו לי להיות חזנית בקהילה יהודית גדולה, שם מדובר בהרבה מאוד כסף. דחיתי את ההצעה כי לאיציק ולי הייתה מטרה לנגד עינינו - לשיר אופרה ולהגשים את החלום שלנו בגרמניה, ארץ שבה המערכת מאפשרת לזמרים בתחום שלנו לפעול ולהתפתח".

בשנת 1995 הם אכן הגיעו לברלין וגילו שגם בבירה אופראית כמו זו יכולות להיות בעיות. "באותו זמן נסגרו כאן בתי אופרה אחד אחרי השני", היא מעידה. "במקביל, התעורר צורך של הקהילה היהודית לבעלי תפקידים מהסוג שלנו. כך נשאבנו לוואקום, לתוך צורך של הקהילה בברלין גם בחזן וגם בחזנית. יש בברלין עשרה בתי כנסת פעילים של כל הזרמים ביהדות, ובאותה תקופה התחילו לחשוב על בית כנסת שוויוני שנשים יהיו בו אקטיביות ויקחו חלק. כיוון שידעו על הימצאותנו בעיר, פנו אליי להצטרף".

לשיר ולזכור את סבא

תפקיד החזן אף פעם אינו פשוט, אבל האופי והמיקום של עבודתם של הזוג שפר טומנים בחובם מעמסה רגשית ברורה נוספת. איציק, למשל, קרוי על שם סבו יצחק, שנספה בשואה. "התמונה של סבא שלי היתה תלויה תמיד בבית הוריי ונושא השואה רודף אחרי כל חיי", הוא מספר.

הגרמנים מצידם, לא מסתירים ולא חוסכים בפרסום דברים הקשורים לשואה בכל ימות השנה, והנושא תמיד נמצא במודעוּת.

בטקסים והתפילות חייבים החזנים לשמור על קור רוח גם במקומות הקשים ביותר, ובו זמנית להיות מספיק "בתוך" התפילה כדי לרגש את הנוכחים ששומעים אותה. "בפעמים הראשונות באמת חששתי שיעלה לי הדבר הזה בגרון שמפריע לך להמשיך", מתוודה איציק, "אבל חייבים לעשות את ההפרדה בין מה שאתה מרגיש באמת לבין מה שאתה מוציא החוצה. אני שליח ציבור ומשרת אנשים אחרים. כמו שאמרה לי המורה של מימי בניו-יורק 'התפקיד שלך הוא לא להרגיש, אלא לגרום למאזינים שלך להרגיש'".

אז מתי כל הרגשות כן יוצאים החוצה? מימי מספרת כי "ההתייחדות שלך עם התחושות של עצמך, ההתפרקות, באה הרבה פעמים ביום שלמחרת הטקס. למשל, אם האירוע נערך מחוץ לברלין - אז זה קורה כשאתה לבד בחדר המלון".

המחנות זה לא הכל

לצד כל אלה, איציק מבצע את עבודתו כחזן הקהילה בחתונות, לוויות, לימוד לבת ובר-מצווה, חגים ושבתות בבית הכנסת. מימי הקימה וניהלה בית ספר להכשרת חזנים בעיר, ועסוקה בפעילויות שונות של קירוב בין-דתי בברלין.

הטקס ב"ראבנסבריק". "אל מלא רחמים" בביצוע מרגש במיוחד  

"אנחנו לא פה רק בשביל מחנות ריכוז והשמדה, ממש לא", היא פוסקת בנחרצות, ומספרת על עבודה משותפת עם מקבילים שלה בכנסייה ובמסגד, ואפילו על שירה בתפילות יום ראשון בכנסייה: "אני בקשר עם כומר שמבין ביהדות והוא בודק שלא תהיינה התנגשויות תיאולוגיות. כך אני שרה בכנסייה באזור שפנדאו שירים של בית כנסת. הדיאלוג הזה הוא דבר מאוד חשוב, ועכשיו אנחנו מקווים להרחיב את זה ולצרף גם עמית מוסלמי".

תקריות אנטישמיות ישירות הם לא חוו ב-15 השנים שלהם כאן, ולדבריהם "האנטישמיות הכי מסוכנת היא דווקא זו הלא-מודעת, זו שבאה בעיקר מבורות". מימי מספרת כי "זו בדיוק הסיבה שחלק ניכר מהפעילות שלי מכוונת לפתוח את השער של התרבות שלנו לגרמנים לא-יהודים. יש להם עניין מאוד גדול, ואני מאמינה בכל לבי שמה שבן אדם מכיר – הוא לא יכול לשנוא".

לא "קול באישה ערווה"

כאשר נשאלים השניים לאיזה זרם ביהדות הם משתייכים, התשובה שלהם אחת ונחרצת: "אנחנו לא רפורמים, לא קונסרבטיבים ולא אורתודוכסים – אנחנו יהודים". ככלל, השניים מרוצים מאוד מחייהם בברלין, שבה יש טולרנטיות בין הזרמים השונים ביהדות האחד כלפי השני. "זה לא אומר שהרב האורתודוכסי יזמין את מימי לשיר", אומר איציק, "אבל המצב שונה לחלוטין ממה שקורה בישראל".  

כלפי מי שמרים גבה על היותה אישה שמבצעת את התפקיד, למימי יש תשובה נחרצת: "אישה היא יצור מתפלל, היא תמיד הייתה. הנודעת ביותר היא חנה שהתפרסמה בלי קול - 'שפתיה נעות וקולה לא ישמע'. הרי משם הגיעה התפילה בלחש. בראש מעייני עומד הרצון לשרת את הקהילה שלי. עם הקול הזה אני מפארת את שמו של אלוהים, ומתוך הרצון הזה אני פועלת. אני זוכה פעמים רבות לכבוד גם מצד אורתודוכסים. ברגע שאנחנו מתחילים לדבר

בקול מקצועי ועל עניינים מקצועיים שקשורים לחזנות, הכל משתנה - היחס אחר. הבעיה שלי היא לא עם אורתודוכסים, אלא עם אנשים שמרנים שלא חושבים או יודעים יותר מדי. זה יכול באותה מידה להיות גם חילוני.

"המסר שלי הוא פשוט. בסופו של יום, גם לי יש דעות קדומות, אבל זה משתנה כשפוגשים את הבן אדם ללא תיווך. תנסו לשמוע חזנית ואחר כך תגידו לי איך הרגשתם עם זה". למשמע הדברים הללו, על פניו של בעלה ניכרת תמיכה בלתי מסויגת בבת זוגו: "כל מי ששומע את מימי בתפילה יודע שאכן לא 'קול באישה ערווה'".

זוג החזנים לא מעוניין בפנסיה או במנוחה, אלא רק להמשיך לרגש את הקהל. "זה כמו מחלה ממארת", מסכם איציק, "הייתי כַּנָר במשך שנים, אבל מאז שפתחתי את הפה, אני לא מצליח לסגור אותו. אני מאחל לעצמי לסיים כמו אסטרונגו נחמה - להפסיק לשיר כשאעצום את העיניים".