לחקור ולהפסיק להפקיר את בטחוננו

את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ניתן לצבוע בשחור ולבן. רוב הארועים ההיסטוריים המרכיבים אותו וקשורים אליו צבועים בגוונים שונים של אפור. אבל מעל ההתקפה של צבא ההגנה לישראל על המשט לעזה מתנוסס דגל בצבע אחד - שחור.

מה חשבו לעצמם קברניטי המדינה כשציוו להשתלט על ספינות אזרחיות מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, שלא היוו איום (ובוודאי שלא סכנה קרובה וודאית) לחיי אזרחיה, שלא נשאו נשק חם או טרוריסטים, אלא סיוע הומניטרי לעזה הנצורה (וכן. גם מוטות ברזל וסכינים)? אכן, על הספינות לא היו אוהבי ישראל, ומניעיהם של מארגני המשט היו אולי נבזיים, אבל בכל אלו (ואף אם על הספינות היו "חומרים" שישראל אסרה על הכנסתם לעזה) אין הצדקה אפילו קלושה להפרה כה בוטה של כללי המשפט הבינלאומי, לפעולה כל כך לא מוסרית ומטופשת.  

מה ציפו ראש הממשלה,שר הביטחון והרמטכ"ל שתהיה תגובתם של נוסעיה העוינים של "מרמרה", שלא היו בטריטוריה ישראלית, לחיילים חמושים המשתלשלים ממסוק לסיפון הספינה? שהם יתקבלו באורז וסוכריות? תירוץ ההגנה העצמית בו עשינו שימוש פעמים רבות (ובהרבה מאוד מקרים - בצדק) עומד הפעם לצד נוסעי הספינה. לא יעזרו הפעם הקריאות לשינוי כללי המשפט הבינלאומי, לפרשנות חדשה שלהם, להבנה ולסימפטיה של ידידינו בעולם. הפעם חצינו כל גבול של סבירות. 

מעבר למשפט ולמוסר, הטיפשות של הדרגים המדיניים והצבאיים שלנו מעוררת חלחלה. מעצם ההחלטה על ההשתלטות, שהיה ברור כי היא כניסה למלכודת מתוחכמת שטמנו לנו מארגני המשט, דרך הראיה צרת האופקים וקצרת הטווח שהקריבה אינטרסים חיוניים ישראליים כמו סיכול האיום האיראני ושמירה על מעט קרדיט לפעולות הכרחיות להגנה אמיתית על אזרחי ישראל, ועד לתירוץ הרג נוסעי הספינה בטענה שלא היו לנו מספיק אמצעים לפיזור הפגנות ולכן נאלצנו להשתמש בנשק חם - הפעולה היתה גם כישלון טקטי וגם אסטרטגי.

אלה מצטרפים לשלל החלטות שגויות של השנים האחרונות (למשל, הסירוב העיקש להקים ועדת חקירה ישראלית בעקבות מבצע עופרת יצוקה שהיתה הדרישה הפורמלית הצנועה של הקהיליה הבינלאומית וגם דרך המלך להתמודד עם דו"ח גולדסטון), המלמדות על הידרדרות מדאיגה בהתנהלות ההנהגה שלנו, בשיקול הדעת שלנו, בחוכמה הקולקטיבית שלנו שהיתה פעם מושא להערכה בעולם הנאור.  

בארועים לא מעטים בשנים האחרונות, המטרה של הגנה על תושבי ישראל וחייליה מאיום ממשי ומיידי הצדיקה תגובה ואפילו פעולת מנע. הדיון והביקורת הפנימית והחיצונית התמקדו בעוצמת הפעולה, בהיקפה ובפרופורציונליות שלה ביחס לאיום. הדברים הפעם שונים. עצם ההחלטה היתה בלתי מוצדקת ובלתי חוקית בעליל. התקיפה מצמצמת את מרחב הפעולה שלנו בעתיד, את האצלת שיקול הדעת המשתמעת לה זכינו ממדינות ידידותיות, ומקרבת מצב בו יכפו עלינו צעדים שונים, לא על ידי גופים בינלאומיים בעלי רוב אוטומטי עויין אלא על ידי ידידנו.

הפעולה פגעה באופן חמור בקרדיט העצום שניתן לנו, בין השאר כתוצאה מהתפיסה כי ישראל היא מדינה דמוקרטית ליברלית. חלק מהתגובות הנשמעות בארץ מבעלי תפקידים בכירים, כמו גם מאזרחים מן השורה, מבטאות קהות חושים ואי-יכולת אבחנה בין פעולת טרור למחאה פוליטית, בין סכנה אמיתית לאי-נעימות. דמוקרטיות נמדדות באבחנות אלו והנתיב שבו אנו נמצאים מסכן את אופיה הדמוקרטי של המדינה מחד, ואת מעמדנו בעולם הנאור, מאידך.

לא מדובר בכשל הסברתי. הפעם העולם נגדנו בצדק גמור. במקום לתרץ ולהצטדק, יש להתנצל (מתי בפעם האחרונה התנצלו קברינטינו?) ולהקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית משפט עליון לחקור את הפרשה, ובמידת הצורך להסיק מסקנות אישיות. אם לא נתפוס הגה ונסיט מפרש, נתנפץ אל הצוקים.

פרופסור עלי זלצברגר, מרצה אורח באוניברסיטת פרינסטון ובעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה