היום ה-150 להתנזרות, ויש מולי אינספור פיתויים
דווקא עכשיו הם מופיעים: הבחור מהלימודים שכבר שנתיים בא לי עליו נפרד פתאום מהצמודה שלו והחבר הראשון חזר מהטיול ורוצה לבקר אותי. אבל ההתמרמרות האמיתית התחילה בעצם בגלל שי, שהיה המפקד שלי בצבא
היום אני סוגרת את היום ה-150 להתנזרות, ורציתי לעדכן שהולך מעולה. מה זה מעולה? מצוין! פשוט תענוג, זו תקופה מדהימה. בעצם, מדהימה היא לא המילה המדויקת, זו תקופה ורודה עם נצנצים, כמו קרן שמש ביום סגריר, או לונה פארק באמצע בני ברק, או קולה עם במבה ביום חמסין. היסטריה. אין דברים כאלה. טוב לי. כיף לי, פשוט כיפכוף של תקופה. אבל בעיקרון, בשורה התחתונה - בא לי למות.
אומרים שבחיים תזמון טוב הוא הכל. מי נכנס לחיים שלך ומתי הוא הופיע, הכל עניין של שניות, רגעים קטנים והחלטות הרות גורל שיכולות לשנות את כל העתיד. אם זה נכון, אני חייבת לשאול: למה עכשיו?! למה בקיץ הזה החלטתי להיכנס להתנזרות המטומטמת הזאת? למי זה טוב?!
דווקא בתקופה הזו מופיעים הפיתויים הכי גדולים: הבחור מהלימודים שכבר שנתיים בא לי עליו נפרד פתאום מהצמודה שלו, החבר הראשון שחזר מהטיול בחו"ל רוצה לבקר אותי, או אפילו סתם מסיבת עבודה עם אלכוהול חופשי שגורמת לכולם להיראות הרבה יותר יפים.
אני חושבת שכל ההתמרמרות התחילה בעצם בגלל שי. שי היה המפקד שלי בטירונות, בחור גבוה עם נוכחות וכריזמה שיכולים למלא בחזרה את הכנרת כמו בימים הטובים של אבא גנוב. כשהעיניים שלנו נפגשו מחוץ למסיבה בדרום, הוא זיהה אותי וחייך את החיוך הזדוני שהיה לו כשהוא השאיר אותי שבת בבסיס.
לא הספקנו להחליף אפילו מילה, כי הבנות כבר הצליחו להערים על השומר בכניסה שאנחנו בגיל המתאים, בזמן שאני רק קיוויתי להזדמנות לדבר איתו כשנהיה בפנים. הבנות ואני התמקמנו ליד הבר והתחלנו עם הצ'ייסרים ו"הערב טוב לך", עד לרגע כמעט שכחתי מהמפקד שלי.
ישבנו בחוץ ועפו ניצוצות באוויר
מאוחר יותר הלכנו לכיוון היציאה כדי לשבת ולעשן בחוץ. המשכנו ללכת, כשפתאום הרגשתי שמישהו תופס לי את היד. הסתובבתי וראיתי אותו עם חצי גינס ושמח לראות אותי. את שאר המסיבה בילינו יחד.
בצבא לא היה לנו חיבור. הוא היה המפקד של המחלקה השנייה, והפעם היחידה שדיברנו היתה כשהייתי בלי הנשק והוא שאל אותי באדישות איפה הוא. בשלב הזה אני כמובן כבר הבנתי איפה אני הולכת להעביר את השבת.
אני אמורה לסלוח, לא לשכוח וממש לא למצוא אותו הורס, אבל האמת שתמיד היה לי קטע עם מרות. נראה לי שלרוב הבנות יש את זה, אבל אצלי זה עובד הרבה יותר חזק והרבה יותר במודע. בהיסטוריית האהבות הלא ממומשות שלי נמצאים המדריך בצופים, המורה עם הראסטות מהפסיכומטרי, הבוס הנוירוטי מהמשרד, המתרגל השרירי של תורת המחירים, והברמן התורן באחד הפאבים של פלורנטין.
אני בטוחה שרק בגלל שכל אלה היו בעמדה גבוהה משלי הם נראו כל כך טוב בעיניי ונשמעו לי שנונים ומתוחכמים. כנראה שרק בגלל זה כמעט ויתרתי על כל האג'נדה הפוליטית שלי עם המפקד כשיצאנו לשבת בחוץ והתחלנו להתרגש ולהתנשנש. עפו שם ניצוצות באוויר.
"ניסע אלי?" הוא שאל ואני קיבלתי את הסימן שלי. נחתי חזרה, נזכרתי שהבטחתי, נזכרתי שאסור לי!
"זהו.. שלא נראה לי, אני לא כל כך יכולה"
"מה? למה?" הוא ניסה להבין.
חייכתי את החיוך הכי מפגר והכי מובך בעולם "אני פשוט בתקופה הזאת..."
הוא לא חיכה לסוף המשפט ושאל "מה, את במחזור?"
"אוי נו, לא, לא זה! סתום רגע, אני בהתנזרות!"
"מה באמת? יש דברים כאלה?"
הוא הציע שרק נישן יחד, ולא נעשה כלום
הוא שאל בסקרנות ואז התפוצצתי מבפנים. הוא כזה חתיך ושזוף ויפה. פעם אחת לא תהרוג אותי, ואני לא אספר לאף אחד! למה דווקא עכשיו?!
"כן נו, אני בתקופה בוגרת כזאת", ניסיתי להסתיר את הפרצוף המתוסכל שלי.
"טוב, האמת שזה בא לי טוב, הורדת לא אבן מהלב"
חייכתי, "באמת, למה?"
"אני לא טוב בפעם הראשונה, נלחץ וכאלה" גם הוא חייך.
צחקנו והמשכנו לשבת בחוץ ולדבר על שטויות. ההשפעה של הצ'ייסרים ממקודם כבר התחילה לחלוף, ואיתה ההתחכמויות שלנו, מיצינו. ראיתי את הבנות יוצאות והחלטתי לחתוך איתן. רגע לפני שקמתי הוא עצר אותי ושאל "את בטוחה שאת לא רוצה לבוא? רק נישן, לא נעשה כלום".
חייכתי שוב. אין לי מושג מאיפה האיפוק הזה נחת עליי. "לא, לא נראה לי", עניתי והלכתי לכיוון היציאה.
"טוב, אבל אם אני ארצה לראות אותך? לפחות תתני לי את המספר שלך?"
הסתובבתי אחורה, הסתכלתי עליו אולי בפעם האחרונה ואמרתי "אל תדאג המפקד, נסתדר". הצדעתי והמשכתי ללכת.ידעתי שאם הוא יתקשר אני לא אעמוד בפיתוי, כזאת אני, יש לי משמעת עצמית של תיכוניסט בן 16. פשוט מבייש.
אבל העיקר שהחזקתי מעמד, יופי לי! חצי שנה והיד עוד נטויה. אוף, מה אני צריכה את השטויות האלה...
לפנייה לכתב/ת 
