צמיחה זה רע? על תורתו של רוברט מלתוס

כולנו שונאים עוני. ומי שהיה בהודו, או במדינות עולם שלישי אחרות מבין עד כמה עוני יכול להיות קשה. אבל התקווה של כולנו, ומיטב האיחולים שאנחנו שולחים לעניי העולם השלישי ליציאה מהעוני ולחיי שפע טובים, בעייתיים יותר ממה שאנחנו חושבים.

אז כן, אנחנו כואבים את העוני, אבל, איך תשפיע פריחה כלכלית במדינות העולם השלישי על הכיס שלנו? והיום, במצב רוח ציני, על עוני, על עניים ועל אגואיזם של אנשים שטוב להם.

מה קורה למחירי האורז?

לפני כשנתיים צפינו בעליה מדאיגה במחירי האורז. הניתוח שהיה המקובל בעיתונות הכלכלית בעניין התחיל אופטימי ונגמר רע. הפרשנים סיפרו לנו שהודו נחלצת מהעוני, ובעקבותיה גם במדינות עולם שלישי אחרות משתפרת רמת החיים - ליותר בני אדם יש מה לאכול בצהריים.

אולי זו הגלובליזציה שדאגה להעביר למדינות שבהן המשכורות נמוכות את סדנאות היזע, בהן עובדים אלפי אנשים ומשתכרים? ואולי תהליכים אחרים. מה שחשוב הוא שכשיש יותר כסף, קונים יותר אוכל, וכשאוכלים יותר וצורכים יותר, עולים מחירי המזון. וזה הולך ומחמיר.

אפשר לחשוב על התסריט הבא: הרעב ימוגר בעולם! עניי העולם השלישי יתחילו לאכול! הם יפסיקו לאכול כל מיני דייסות מפחמימות מוזרות, ויתחילו לאכול כמו אנשים במערב; אורז ואולי אפילו לחם. אבל הבעיה היא שלנו לא יהיה מספיק אורז, לנו. המחירים יעלו, והדגן יהפוך לנדיר ויקר. מה עושים?

וזו רק התחלה: לא רק אספקת מזון תהייה בעייתית: התפנקנו. אנחנו חיים בעולם מפותח, הצורך כמויות הולכות וגדלות של אנרגיה. מעכשיו כאשר נתבשר על ניצני צמיחה במדינות עולם שלישי, נצטרך לחשוב ולפחד; מה יקרה, למשל, עם מיליארד סינים יאפסנו את האופניים במחסן ויתחילו לנסוע? מה יקרה אז למחירי הנפט.

שאלה ישנה – התלבטויות ישנות

זו לא הפעם הראשונה שהאנושות נתקלת בשאלות הללו. המהפכה התעשייתית שהחלה בבריטניה (במאות השמונה עשרה והתשע עשרה) הביאה איתה צמיחה, והצמיחה הגדילה את האוכלוסיה. נוצרו מקומות עבודה, ובאה יותר פרנסה.

אבל אליה וקוץ בה; קצת יותר מדי תשלום שמשולם לפועלים השכירים, ומיד הם מתרבים, וכשלתינוקות של הפועלים יש מספיק אוכל, הם לא מתים, הם גדלים (ככה זה), ואז יש המון אנשים, וכשיש המון אנשים – אין מספיק עבודה, וכשאין מספיק עבודה העוני גדל, ואנשים רעבים. וכשהם רעבים, מתים יותר תינוקות.

אז מצד אחד זה ממש יפה; זו עוד דוגמה לשיווי משקל כלכלי, אבל עדיין נשאלת השאלה: האם משאביו של כדור הארץ מספיקים כדי לפרנס בכבוד את כל בני האדם?

והנה הבעיה שהעלה מלתוס: אוכלוסית העולם, כך מלתוס, מכפילה את עצמה מדי עשרים וחמש שנים. לעומת זאת, כמויות המזון שמצליח כדור הארץ לספק לנו מפגרת בהרבה. ומכאן, עוני. עוני מנוול, ויותר מזה: הרבה יותר מדי עניים המסתובבים לידינו. למרבה המזל, הגילוי של מלתוס מגיע עם פתרונות.

לעולם חוקים משלו, אומר מלתוס. לא כל כך נחמדים אומנם, אבל יעילים. ואלה הן ארבע המכות שמנחית אלוהים (או העולם) על העניים המתרבים ללא הפסקה: מחסור, מצוקה, חולי ומלחמה. בעזרת כל אלה יוכל לחזור האיזון לעולם (המיותרים יעלמו) ויימנע הרעב.

מלתוס מפרט, ואנחנו לא נתאפק ונצטט מילה במילה מתוך ה'מסה על עקרון האוכלוסיה' (תודה לד"ר עמוס כרמל – המתרגם):

את הכפרים מלתוס ממליץ לבנות ליד ביצות ומקווי מים עומדים ומסריחים, ובכלל, כדאי לעודד התישבויות באזורי הביצות מוכי המחלות (כן, ככה). תרופות? חובה להתנגד לכל מפתחי התרופות מצילות החיים (חיי עניים כמובן), ובמיוחד חובה להתנגד לכל 'מבקשי הטובה' לכאורה, אותם צדקניים המנסים לסייע לעניים, ולשפר את מצבם התברואתי.

אם נפעל כך, מסכם מלתוס, נוכל כולנו (אנחנו! לא הם!) להתחתן בשלווה, ולהביא ילדים לעולם בלי לפחד מסכנות הרעב.

ומה שרד מתורתו של מלתוס בימינו?

כמובן שסגנונו של מלתוס אינו רלבנטי. לא ברצינות ולא בצחוק. אבל מן המחשבה המלתוסיאנית (אם להוריד ממנה את העצות היצירתיות) נשאר הפחד, ונשארה רלבנטית גם השאלה העקרונית: האם כדור הארץ יוכל להכיל את כולנו ברווחה?

לשאלה זו, כמובן, אין תשובה אחת. האופטימיסטיים, אנשי הקידמה, מאמינים שכמו שמוגר העוני מן המערב, בעזרת התפתחויות מדעיות, כך הוא ימוגר גם במדינות העולם השלישי (ובכיסי העוני שבקרבנו); התפתחויות חדשות בהנדסת המזון החקלאי יאפשרו לנצל עוד ועוד את הכדור שלנו. ואילו הפסימיים, ה'נאו-מלתוסיאנים', פוחדים ששוב אנחנו מתקרבים לקצה גבול היכולת של כדור הארץ לפרנס אותנו.

כמובן שההצעות שלהם מתונות יותר מהצעותיו של הכומר בן המאה התשע עשרה. צימצום בצריכת האנרגיה, וחסכון בכל ההוצאות הוא המרשם. וככה, אולי נחזיק מעמד, ובלבד שהסינים ימשיכו לרכב על האופניים שלהם.