(א)חוות אחיות

כששני אנשים ,מסיבות שלהם, מחליטים להתחתן זה לרוב אירוע משמח. הוא משמח את השניים, את ההורים, את האחים, את הסבים וכמובן גם את בעל האולם, הצלם והתזמורת. האמת היא שלשלושה האחרונים יש באמת סיבה לשמוח. כל השאר צריכים קודם לקנות בגדים, וכשזה יקרה, חלקם ייחלו לכך שהחתן וכלה, באקט של צניעות, יוותרו על אירוע באולם ויתחתנו בסלון של ההורים. זה לא יקרה.

• לכל המדורים של "קצת צניעות"
  

מה שכן יקרה זה החיפוש אחר הבגד, שיבטא באופן הולם את רמת השמחה המשפחתית על כך שעוד אנשים עומדים לגלות שאי-אפשר לחיות רק מאהבה. למעשה, מדובר בחיפוש קדחתני ומוקפד כל-כך, שלו ניתן היה לקחת את האנרגיות המושקעות בו ולייצר ממנו חשמל, היה מתקיים בנו הכתוב "אור לגויים". מכיוון שבפועל הדבר לא קורה, יוצאות קרובות המשפחה מדרגה ראשונה לחפש בגד שלפחות יסנוור את עיני האורחים.

מי שלא חווה חיפוש שכזה לא יודע לחץ ועוגמת נפש מה הם, שכן אל חנויות הבגדים יוצאות משלחות נוספות - והמבנה ההיררכי ברור: בראש הפירמידה ניצבת זוהרת הכלה לעתיד, מתחתיה אמהּ, מתחת שתיהן - בשורה אחת - אחיותיה של הכלה וחמותה לעתיד, ורק אז מגיעות האחיות של החתן. זהו משטר מלוכני שאין בו מקום לשוויון. על אף שכולם משתדלים להקפיד על הליכות ונימוסים, וכולם רוב הזמן נחמדים לכולם, בפועל האחיות של החתן אינן במרכז העניינים, וכך גם השמלה שימצאו.

חוויה מקרבת במונית

התחלנו בחוויה מגבשת של חיפוש חניה בכיכר מסריק בתל אביב, שם יש מקבץ של חנויות וינטאג' ומעצבים עם קו נקי. ריקי שאוהבת רק בגדים צרים במיוחד לא התחברה לשמלות הוינטאג', ומוריה לא התחברה לתקופה. חיה שפיקדה על האירוע נזפה בשתיהן (ובעיקר במוריה, שגילתה לדביר שהן מתכננות לו מסיבת רווקים).

המשכנו כולנו במונית לכיוון דיזינגוף. הנסיעה הייתה חוויה מקרבת מאוד, במיוחד לאור העובדה שנדחקנו ארבע בספסל האחורי

ואני מצאתי את עצמי יושבת חלקית על ברכיה של ריקי, האחות הגדולה. בדיזנגוף הסכימה ריקי, תחת מחאה, למדוד חצאית רחבה עם מותן גבוה. מוריה, שהתבקשה למדוד טייץ עם עיגולי זהב מתחת לשמלת שיפון שחורה קצרה, מחתה במרץ ונתנה לאחותה חיה, השיקית, שיעור קצר בהלכות צניעות. בין לבין התרחש משבר כשהתגלה שהבעל של מוריה (אסף) שכח להגיע הביתה בזמן לשחרר את המטפלת.

כל זה - ועוד - לא מנע מהשלוש להתגלגל מצחוק, לפרגן זו לזו ולמדוד את כל מה שחיה אמרה להן. חוויתי איתן רגעי אושר קטנים ("את נראית מהממת"), משברים ("אני שמנה") ופתיחות ("אני לא הולכת עם שמלות"), ובעיקר שמחתי בשבילן שיש להן רק אח אחד.

בגדים:

גלרי פריזיאן, פרישמן 86, כיכר מסריק, תל אביב; בנקר, דיזנגוף 210, תל אביב.