פסטיבל קולנוע דרום ננעל בצבע אדום

גדג' בשדרות. האדום עצר הכל (צילומים: תמר דהן)

ברמקול הודיעו על רגיעה. גדג' חזר לבמה. הקהל חזר לאיטו לרחבה. כוחות המשטרה שאבטחו את המקום ביקשו לקפל את האירוע. "יש התרעות נוספות", אמר מפקד האזור, "אין צורך לזרוע פניקה, אבל צריך להיות זהירים". אבנר פיינגלרנט, ראש החוג לקולנוע במכללת ספיר ומייסד הפסטיבל, ניסה לדחות את הקץ אבל התרצה. "אני לא רוצה לקחת סיכונים", אמר פיינגלרנט, "זה מקום פתוח וריכוז גבוה של אנשים באזור אחד. זו התגרות".

כבר ביום שני, עם התפוצצות סיפור המשט במים הבינלאומיים ממערב לישראל, פיינגלרנט צפה פגיעה. "הייתי בטוח שלא נעבור את זה", הוא אומר. "אנשים פה זהירים, התבצרות בבית היא תגובה טבעית. אבל העיקר שהצלחנו להגיע לקו הסיום. זה לא ברור מאליו. החיים פה על הקצה מכל הבחינות". המסיבה נגמרה. הסטודנטים של ספיר הלכו לחגוג בקיבוץ ניר עם. אולי שם יהיה שקט יותר.

נשר (משמאל) ושותפיו ל"פעם הייתי". סרט שבא מהלב

ודווקא עכשיו מהדהדות תובנות מסרטו של אבי נשר שנבלע בכל ההמולה. במחברות קולנוע דרום, שמלוות את הפסטיבל ומציעות קריאה ביקורתית של הסרטים המוקרנים בו, יש התייחסות לסרט כאל חלק מטרילוגיה שמתייחסת אל האחר בחברה הישראלית, זה שנשאר בשוליה. שלושת חלקי הטרילוגיה - "סוף

העולם שמאלה", "הסודות" וכאמור, "פעם הייתי", שבמרכזו ניצולי שואה בעיר התחתית בחיפה של סוף שנות ה-60 - הוקרנו בעשור האחרון בהקרנות טרום בכורה בפסטיבל קולנוע דרום, ולא בכדי.

"אנחנו ילדים של מהגרים משם", אמר נשר לפני ההקרנה, "היינו משוכנעים שאנחנו היהודים החדשים. שהם הפרימיטיבים שהלכו כצאן לטבח וכשהבנו את מידת ההחמצה, כבר היה מאוחר מדי ומה שנותר זה לעשות על זה סרטים. עשיתי סרט על אבא שלי שאיננו ועל בני דורו, סרט עלי ועל הכאב. זה סרט שבא מהלב, סרט אישי ואני מקווה שהוא ייגע גם בלב שלכם".