זינוק בעלייה: טיול ג'יפים אתגרי ביוון ההררית

בין כמה מן הפסגות המפותלות והיפות ביותר ביוון, זכה רועי מנדל לשחזר את ימי נהיגתו עם גיר ידני וקלאצ'. אחרי שחזה בעמודי סלע, שכאילו נפלו מהחלל, הבין את ההבדל המדויק בין טברנה לרמבטיקו וראה קצת כדורגל יווני, ומבטיח - אף מילה על אוכל

רועי מנדלפורסם: 14.06.10 , 07:35

הכתבה הזו לא קשורה לאוכל. תעשו לי טובה ותניחו לי, בסדר? לא רוצה לחשוב עוד על פטה וחצילים, על ציזיקי, גירוס, סופלאקי, מוסקה וגיבץ', צלעות כבש ועגבניות בתנור, אלוהים אדירים, עגבניות בתנור.

זה לא הקילו וחצי שעליתי בחמישה ימים, זה חוסר התיאבון שחזרתי איתו לארץ. אני פשוט לא מסוגל לחשוב יותר על אוכל. "אין על המטבח היווני" "יוונים לא אוכלים חריף" "ברבוניאס על הכיפאק". הבנו. חאלס, אף אחד לא רוצה לשמוע את זה יותר. "אכלת טוב ביוון? אכלת לנו את הראש", אומרים לי כולם. אז בואו נסכם, מעכשיו ועד סוף הכתבה - לא מדברים יותר על אוכל.

החלונות הגבוהים על סף תהום

דקות אחרי הנחיתה באתונה אנחנו מתייצבים ליד רכבי השטח הממתינים לקבוצה. "יוון ההררית - טיול אתגרי", נכתב בחוברת הטיול - מספיק כדי שאשלוף מהכיס את הפטור מנהיגה וצעידה ממושכת בגלל הגב. לפני הנסיעה סיפרתי בארץ שנשאלתי אם ארצה לנהוג בג'יפ במהלך הטיול. "אם אסרב, ינהגו בשבילי?" שאלתי. נעניתי בחיוב. "אז ברור שלא", עניתי. באותו הרגע, ידעתי שבסוף עוד אנהג יותר מכולם.

רגע לפני שעולים לג'יפ, אני מזהה שעדיין יש לי עוד סיכוי לצאת מזה - הג'יפ חמוש בגיר הילוכים, והפעם האחרונה שהעברתי הילוכים בעצמי הייתה בטסט לפני 14 שנים. מביך, אבל מספיק כדי להתחמק מהנהיגה. אני מפנה את מושב הנהג לאחרים, ומתמנה לפקד על המוסיקה, המים והממתקים לנהגים המתחלפים.

הנסיעה מאתונה אורכת שעות, בדרך חולפים על פני רכס הליקון (Elikonas) והמדריך מספר על המוזות. נוף מרהיב של עצי הזית, התעשייה היוונית הלאומית, נשקף מצידי הדרך, ואני מברך על שאיני נוהג. אפשר להסתכל על הנוף ולהירגע.

הנוף הפסטורלי שבדרך (צילומים: רועי מנדל)

הכביש הולך ומתפתל וההרים כבר לפנינו. כבישים רחבי ידיים הופכים לדרך עפר בין פסגות מרהיבות ביופיין ואנחנו מתחילים לטפס במעלה בשבילים צרים. "זהו חבל אברטיניה", מסביר המדריך, "נמשיך לטפס ותראו בעצמכם את הכפרים הנסתרים בפיתולי ההרים. כאן מצאו מסתור היוונים מהכיבוש הטורקי". אתה רוצה להסתכל אבל העיניים חוזרות כל הזמן אל השביל הצר.

צידי הדרך מנוקדות ארוניות פח צבעוניות ובתוכן תמונה של מריה הקדושה - אנדרטה לנהגים. "כמו בכביש הערבה", אומר מישהו בצחוק, אבל אף אחד לא צוחק. פתאום לשבת לצד הנהג זה לא כזה להיט ואתה רוצה את ההגה בידיים שלך - את גורלך בידיך. אני אוחז בהגה ונכנס להילוך. התעללות קצרה בקלאצ' וזה חוזר, ולמזלי האנשים סביבי סבלניים לאימון הרטוב בזינוקים בעלייה. ונדמה שפה יש רק עליות.

אנחנו באמצע הדרך עוצרים וצועדים לנחל המערה השחורה, כאן הסתתרו פרטיזנים יוונים במלחמת העולם השנייה. ממשיכים לטפס לארוחת הערב, בכפר קלפסי (klafsi) הסמוך למלון. גבינה מותכת (Saganaki) וצלעות כבש על השולחן, אוזו בבקבוקים אישיים ליד כל צלחת וחיוכים מטופשים של שביעות רצון מרוחים על הפרצופים של כולם. וזהו, אף מילה על אוכל.

מקום קסום בסוף העולם

סוף העולם מעלה

רק לפני שבועות אחדים סערו רחובות אתונה, כשמפגינים פרקו את זעמם על ההנהגה ומדיניותה הכלכלית הכושלת, אך מי שגר בהרים ככל הנראה לא שמע על זה. לך תמצא עיתון במדבר אלפיני בגובה של 2,000 מטר. "הדור הצעיר כבר לא גר פה, נדד לערים והשאיר את המבוגרים בכפר", מסביר המדריך. אפשר להבין אותם. מדובר אמנם באחד המקומות הקסומים של יוון, ולטייל בו זו חוויה מדהימה, אבל בואו נודה באמת - הוא תקוע בסוף העולם.

אנחנו ממשיכים לטפס בג'יפים לעבר כפרים נסתרים, ומחפשים נקודת תצפית לאגם קרמסטון (Kremaston Lake) המרהיב ביופיו. ככל שמטפסים הצמחייה מתחלפת לעצי אשוח. רק הם מסוגלים לשרוד בגבהים הללו. ריח הקלאצ' הנישא באוויר מזכיר לכולם שאסור לעצור, כי זינוק בעלייה זו משימה לא פשוטה.

זינוק תמידי בעלייה

בדרך לכפרים הנסתרים נגלים לפתע תושבי הכפר, שמחייכים באדיבות ומתמסרים לעדשת המצלמה. אחרי הכול, לך תדע מתי הייתה הפעם האחרונה שנראו פה זרים. "ממשלת יוון", מסביר המדריך, "מעוניינת לשווק את המקומות הללו לתיירים ולכן מסייעת להם בפיתוח". האמת שמדובר במקום שונה בהרבה ממה שיוון מעוררת באסוציאציה ראשונית. לא להאמין שהיעד הזה רחוק שעתיים טיסה בלבד מישראל .

עוד כפר נסתר מתגלה ועוד כפר אחריו, ובדיוק כשהתחלנו לתהות מתי נשתמש בבגדי הים, אנחנו מגיעים לקניון נהר הטריקריוטיס (Trikeriotis), שם זורמים מי הנהר בתוך קניון. הפיתוי להיכנס גדול אך השכל הישר מכריע - המים מי שלג מופשרים מפסגות ההרים, ממש קור כלבים. אני נשאר על הגדה ואוכל קצת דובדבנים בגודל של כדור טניס.

היעד הבא הוא חבל אגרפה, שהכניסה אליו - איך לא - היא דרך צוואר בקבוק בכבישים מפותלים. בנקודה הזו חשוב לציין, שמי שמתכנן טיול כזה, צריך להכין עצמו לנהיגה הדורשת ריכוז וסבלנות. עם זאת, יש משהו בחוויה של נסיעה בצוותים (ארבעה ברכב), שהופך את הנסיעה למהנה מאוד, במיוחד אם ברכב יש עוד נהגים איתם ניתן להתחלף במשימה.

מאגרפה ממשיכים למטאורה, וכאן מובטחת לכם חוויה שאין שנייה לה. עמודי סלע תלולים, שנראים כאילו נפלו מהחלל, ניצבים מעל העיירה קלמבקה (Kalambaka), והיום הגשום, בחסותו מסתתרות פסגות העמודים בעננים, הופך את המחזה למרהיב עוד יותר.

תושבי הכפר מחייכים באדיבות ומתמסרים לעדשת המצלמה. טבח מקומי

על כל עמוד הוקמה כנסייה, שם חיים נזירים שמרגישים בוודאי קרובים יותר לאלוהים. הטיפוס על העמודים, מסביר המדריך, הוא אתגר רומנטי - לעלות ולתלות בגד לאהובתך. לגירסה זו, אוהדי פנתינאייקוס ואולימפיאקוס הם כנראה רומנטיקנים מסורים בנפשם, מכיוון שחלק גדול מהבגדים התלויים על העמודים הם צעיפי המועדונים.

החתונה היוונית שלי

בטברנה, כך לימדו אותנו, שרים, רוקדים וזורקים צלחות. שמעון פרנס עשה מזה קריירה. אבל אם תגיד למדריך "מה עם איזה טברנה" והוא יתקע בך מבט מאוכזב. "טברנות זו מסעדה, אתה מתכוון לרמבטיקו", הוא משיב, ומסביר את המקורות: היוונים שגורשו מטורקיה חזרה לארצם ומצאו עצמם דחויים מבית, וההשפלה הגדולה היא שהביאה אותם לחפש פורקן לחיים הקשים במוסיקה, באלכוהול ובחשיש.

בחתונות בגוון יווני בארץ, תמיד תמצאו את הדביל ששם כוס באמצע הרחבה ומתחיל לרקוד סביבה. ביוון, כך מתברר, זו אמירה: באותו הרגע, העולם כולו סובב סביב אותו אדם. הוא עכשיו המלך ואל תפריעו למלך בריקוד - תנו לו את הזמן שלו להסתובב, ולכופף ברכיים לפי הקצב.

אף מילה על אוכל. מספר דגים שפירקנו בדרך

נכנסנו לרמבטיקו בעיר טריקלה הסמוכה. כולם מצפים לאוזו שנשפך כמו מים ולאנשים עם שפם. אז זהו - שלא ממש. המועדון נראה יוקרתי ועל השולחנות ממתינה לנו וודקה רדבול. "אין אוזו", אומר המלצר. "אין אוזו ברמבטיקו? מי אמר שיש משבר כלכלי"?

המקום נראה כמו מועדון בנמל תל אביב, הסגנון נובורישי וזמרות קדם אירוויזיון מחממות את הקהל הרדום. האמת? לא מרגיש כמו טברנה. "חכו, הגענו מוקדם", אומר המדריך, ואנחנו מקווים בשבילו שזה נכון, כדי שלא יתאכזב.

משהו משתנה פתאום. לבמה עולה קובי פרץ יווני והעניינים מתחילים להתחמם. מוכרות עלי כותרת מסתובבות בקהל, אנשים קונים וזורקים על הזמר. כמו גדול אני שולף את הארנק וקונה - 5 יורו לפרח וחצי, מפורק לעלי כותרת. ביורו ה-20, עלי הכותרת מתחילים להיראות משומשים משהו. מתברר שהמוכרות אוספות את העלים שהושלכו לרצפה ומוכרות אותן מחדש. המנהג, כך מברר, מוכר, ידוע ואפילו נהוג.

הקהל נכנס לקצב אבל כולם, כך נדמה, מחכים ל"פיצוץ". ואז נכנסים לאולם כלה וחתן - היישר מהאירוע. כולם עושים כבוד, והזמיר מתחיל לשיר ביוונית את "נשבע לך לא בוגד". ידענו שהשורשים שלנו יוונים לפני שהגענו, אבל בכל זאת מדובר בהפתעה של ממש. אבי סינוואני היווני נכנס לאטרף, וכולם עושים כבוד לכלה. הרמבטיקו הוא חגיגה ספונטאנית אמיתית.

תן לו בחזיזים

הטיול מסתיים באתונה והמזל משחק לטובתנו: זה מחזור הליגה האחרון ביוון ואולימפיאקוס פיראוס מארחת את אריס סלוניקי, למשחק שעשוי להכריע מי תזכה בכרטיס נוסף לליגת האלופות. המחיר סביר (30 אירו לכרטיס), המתקן מרהיב אבל היציעים די ריקים.

נראה שאף אוהד לא טרח להגיע מסלוניקי והבמה נשארה לאוהדי אולימפיאקוס, מה שלא מונע מהאולטראס של אולימפיאקוס להשליך חזיזים כל שלוש דקות ולגרום לשוער שלהם התקף לב. "זה המחזור האחרון, מרוקנים את המלאי", מסבירים היוונים.

חזיז ואולימפיאקוס באתונה

המשחק מסתיים, ולפני הנסיעה לשדה התעופה מקנחים בגירוס, שווארמה יוונית, ובסופלקי. גם מבלי לכתוב על אוכל (הבטחתי), אי אפשר לפסוח על אקורד הסיום של הטיול - שווארמה לצלילי הבוזוקי. רחובות אתונה מלאים באנשים שיושבים במסעדות לאורך הרחוב הראשי. אמרו משבר כלכלי? אז אמרו.