הזדמנות פז להיפרד מעזה באמת

הסכמה רחבה מאוד קיימת בציבור הישראלי אודות העמידה הנדרשת על משמר ביטחון ישראל ומתן גיבוי מלא לחיילי צה"ל, דווקא במשימות הקשות וברגעים המסובכים והטראגיים. מכאן ברור שעמדתו של נתניהו כראש ממשלת ישראל, שלא לאפשר כניסת נשק, טילים וחומרים לייצורם לעזה, נמצאת בבסיס ההסכמה הלאומית הרחבה ביותר.

אולם, יש צד אחר לנושא והוא מדיני - פנימי וחיצוני. הוא טעון שינוי יסודי. המצב הנוכחי הוא שעזה נותרה כמעט פתוחה לקבלת סיוע ואספקה דרך גבולה היבשתי, כלומר דרך ישראל. הרי מעולם לא התנתקנו ממנה באמת.

אם הקהיליה הבינלאומית - מטורקיה דרך בריטניה ועד הבית הלבן, רוצה באמת בהסרת המצור הימי על עזה, צריך לקבוע למהלך כזה שני תנאים מרכזיים:

• ישראל תהיה רשאית לבדוק ספינות חשודות אם על פי מידע מודיעיני ואם בבדיקות מדגמיות.
• הגבול היבשתי בין ישראל לעזה  ייסגר בהדרגה, אבל באופן החלטי.
  

מדינת ישראל צריכה להודיע כי אניות נוספות לעזה לא ייעצרו, אלא אם נדע בסבירות גבוהה שיש עליהן נשק, אבל בו בזמן שיגיעו אניות ישראל תצמצם בהדרגה את כניסת הסחורות מישראל לעזה עד כדי סגירה מוחלטת בתוך כשנה של המעברים. במקביל, תוציא ישראל את עזה מחסות המטבע הישראלי ותתייחס אליה כאל מדינת אויב, על כל המשתמע.

ייתכן ש"ממשלת עזה" תודיע אז שהמעבר היבשתי מישראל יותר חשוב לה מכל ספינת תעמולה, וכי האספקה דרך הים איננה יכולה להחליף את האספקה מישראל. אבל אז עלינו לתת לעולם כולו להתחנן בפנינו שלא נסגור את המעברים, ולדרוש תנאים וגם ויתורים מממשלה זו.

עזה כיום איננה יכולה לעשות בלעדינו שום דבר – המים, החשמל, המזון, המלט והברזל לבנייה, שמהם בונה חמאס גם את הבונקרים ומייצר את הטילים, הכל בא מכאן, מישראל. מפעלים ישראליים מרוויחים יפה מאוד מהתלות הכלכלית הזאת. שינוי מדיניות יחייב את ממשלת ישראל לפצות חברות ומפעלים בגין הפסדים שייגרמו להם, וזה לא יעלה פחות מהפיצויים למתיישבים שנעקרו באיוולת הטעות החמורה של "ההתנתקות". אבל זהו צעד הכרחי.

כאשר הקהיליה הבינלאומית תיאלץ להחליף אותנו בתפקיד האומנת של עזה, חברותיה ייאלצו להשקיע ברצועה ולמנוע את הטרור נגדנו, כי כל התקפה תיענה באש ממוקדת, כמו היום. במהלך כזה אנו משליכים מעלינו את הנטל של עזה, שעדיין רובץ עלינו בגלל ההסגר – וכולנו עדים לכך שהרי אין איש בעולם שמעריך ומכבד את כל מה שאנחנו מכניסים לעזה כל יום.

מה מונע מאיתנו להתנתק באמת מעזה?

הסכמי אוסלו, ההכרה באש"ף, המחוייבות לאבו מאזן ול"תהליך השלום" השקרי, שאיננו מוביל לשום מקום. אחת מהנחות היסוד של התהליך האומלל הזה, שמביא עלינו צרות וייסורים בהיקף שלא חלמו עליו קברניטיו, היא הקשר האינטגרלי בין עזה ליו"ש, עם "מעבר בטוח" לפלסטינים, (שמסוכן מאד עבורנו).

הרי לתפיסת הפלסטינים, בלי אלו אין להם 'מדינה' שעליה הסכמנו. לכן איננו יכולים להינתק – אנחנו שומרים את עזה עבור אבו מאזן ועבור הסכם עתידי בלתי אפשרי, והעולם כולו בועט בנו. ניתוק מלא ממנה פירושו מו"מ עם אבו מאזן רק על הסדרים ביו"ש, הפרדה לעולם בין עזה ליו"ש, ומו"מ עם ממשלת חמאס על שביתת נשק, על הסרת המצור הימי תוך סגירת הגבול היבשתי, והפיכת עזה למדינה עצמאית בפיקוח בינלאומי.

עליו להעביר בממשלה ובכנסת החלטות בהירות, שישחררו את ישראל מן הקשר בין יו"ש לעזה, יאפשרו הפרדה והתנתקות באמת, ויטילו את עזה על הקהיליה הבינלאומית, כפי שהיא מעמידה פנים שהיא רוצה – עד שיתחננו בפנינו לא לסגור אותה לגמרי, ונוכל לקבוע את התנאים שלנו.