השיעור בחינוך של דור המדבר

שבת של אכזבה. שבת של תהייה. נולדתי לבית של מחנכים, 'אופטימיסטיים חסרי תקנה' הגורסים שניתן לחנך ולשנות כל אדם ללא שים לב למצבו. גדלתי בסביבה שבה דבריו של בן אהרן המנוח אחרי המהפך הפוליטי ב 1977: 'אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם', היוו מושא לתגובות ציניות ביותר (בלשון המעטה). אך הנה בפרשה שלנו "שלח" שבה נשלחים מרגלים לתור ולרגל את ארץ כנען ערב כיבושה הצפוי מוחלף העם. המרגלים חוזרים עם דיווחים פסימיים ביותר, והעם מצידו מאמץ את נקודת מבטם השלילית:

ואולי, התפיסה של מושג 'החינוך' צריכה להיות שונה. יש כאן שאלה גדולה, האם החינוך הוא של המתחנך עצמו. או שהחינוך מתייחס למעגלים רחבים יותר של השפעה? האם מושא החינוך הוא אותו דור של יוצאי מצרים? הרי שחינוכם נכשל והתרסק בקול תרועה רמה. אך אם, החינוך מופנה לדורות רבים? הרי שיש לראות את עונשם הכבד כחלק מתהליך חינוכי המופנה קדימה אל העתיד. תהליך חינוכי שהמסר שלו הוא – אחריותו של המתחנך על התנהגותו ועל תהליך קבלת ההחלטות שלו. אחריותו של המורה היא ללמד את התלמיד, אך אחריותו של התלמיד היא ללמוד מהמורה ולהצליח בבחינה. וככל שהמחנך גדול יותר האחריות על התלמיד גדלה בהתאם. וככל שהשיעור היה בהיר ומפורט יותר, גדלה גם כאן, אחריותו של התלמיד.

העונש של דור המדבר הוא תוצאת כישלונם שלהם להפנים את השיעורים הרבים אותם הם קיבלו מהאלוקים. והעונש שלהם הוא גם השיעור של הדורות הבאים אחריהם. שיעור הקובע את גבולות אחריותו של המורה ותחילת אחריותו של התלמיד.

ומבעבר חד...

ובמעבר חד למציאות בה אנו מתבוססים במדמנת המשט לעזה. במעגל הצר אולי היה פה כישלון הסברתי וכו' וכו'. אך במעגל הרחב, של ההשפעה החורגת ממקרה הספציפי הזה היה פה לקח חשוב. לקח לנו, ולקח לצופים בנו. הלקח מתאפיין בדמותו רבת הפנים של החזיר. לפי חז"ל בעיתיות רבה יש בו בחזיר. שהרי הוא חיה שאיננה כשרה, משום שהוא איננו מעלה גרה. אך הוא מפריס פרסה (פרסתו שסועה ואיינה שלימה מה שמהווה סימן כשרות).

החזיר, אומרים חז"ל פושט את פרסותיו לפנים כאומר "ראו טהור אני". אין הוא חושף את העובדה הנסתרת יותר שהוא

איננו כשר כיון שהוא איננו מעלה גרה. משט השלום הג'יהאדי, המאיים לכבוש באמצעות פרסותיו השסועות את העולם הנאור, הדמוקרטי. המגונן בתמימותו על הטרוריסטים בעזה שבני עמם מעניינים אותם כקליפת השום. משט הג'יהאד, המנצל את הכנסת האורחים האירופאית כדי להשתלט כמו סרטן על הגוף הקולט המארח. הדמוקרטים הגדולים, הרומסים ברגל גסה את זכויות האדם בארצותיהם (אוייש, כמה נוגע ללב היה לשמוע את מחאתם של קוצרי האברים מהאסירים, הסינים). כמה יוכל האדם להמשיך ולחיות את הצביעות העולמית הזאת. אך סופה של הצביעות להתפוצץ בפניהם של הצבועים . מדינת ישראל נתנה שיעור השבוע לא למעגל הקרוב אטום האוזניים. אלא למעגל הרחוק העומד מבולבל ושואל את עצמו עד כמה בעולם יפה הנפש מותר לאדם ולעם להגן על חירות, להגן על בטחונו. ישראל נתנה לעולם המבולבל הגדרה מחודשת של מושגי הטוב והרוע. ישראל קבעה השבוע שגם כשהזאב מתעטף בפרוות הכבש – עדיין זאב הוא.