אין לי כסף

חייו של אונורה דה בלזק, שנולד ב-1799 ומת בפריס ב-1850, היו שלשלת מופלאה של יצירה לא-נלאית, עסקי-כספים הרפתקניים, עוני וראווה, כישלון ושיברון לב, המזכירה את קורות חייהן של כמה מדמויות מפעלו הספרותי הגדול "הקומדיה האנושית".

סיפורו של סֶזאר בּירוֹטוֹ, סוחר תמרוקים ישר וטוב, שהסתבך בעסקות נדל"ן מפוקפקות, משקף את ניסיון חייו של בלזק, שהנושים רדפו אותו עד סוף ימיו. סֶזאר בּירוֹטוֹ הוא גם סיפורו של מעמד חברתי חדש: בורגנות חרוצה, צרת אופקים, שאפתנית, שוחרת טוב ושטופה בתאוות בצע

בלילות החורף אין הרעש ברחוב סנט אוֹנוֹרֶה נפסק אלא לרגע קט, ואחריו ממשיכים הירקנים, העושים את דרכם אל השוק הסיטוֹני, את המולת המרכבות שחזרו מן התיאטרון או מן הנשף. ברגע זה של דממה, הקוטעת באחת אחר חצות את סימפוניית הרעש הגדול של פריס, התעוררה משנתה בבהלה אשתו של מר סֶזאר בּירוֹטוֹ, בעל חנות תמרוקים ליד כיכר וַנְדוֹם, מחלום בלהות שחלמה.

בלזק. נדל"ן, נושים וספרות (צילום: ויז'ואל פוטוס)

רעיית התַמרוּקָן ראתה כפילה שלה עומדת לפניה בבלואי סחבות, מסובבת ביד צנומה ומקומטת את ידית הדלת של חנותה, כשהיא עצמה גם עומדת בפתחהּ וגם יושבת על כיסאה מאחורי הדלפק; היא ביקשה ממנה עצמה נדבה ושמעה את עצמה מדברת ליד הפתח ומאחורי הדלפק. היא רצתה לגעת בבעלה, והמקום שהניחה עליו את ידה היה ריק וקר.

פחדהּ התעצם כל כך עד שצווארה התאבּן ולא יכלה להניעו: דופני גרונה נדבקו זו לזו, קולה נאלם; רתוקה היתה למקומה, עיניה פעורות ולטושות נִכחה, שורשי שׂערהּ כואבים, אוזניה מלאות קולות מוזרים, לִבה מכוּוץ אך מפרכס; בקיצור, מזיעה וקופאת בה בעת, שכבה על מיטתה בחדר השינה ששתי דלתותיו פתוחות.

הפחד הוא רגש מַחֲלֶה הפועל על גוף האדם פעולה אלימה כל כך עד שכוחות הנפש נישאים פתאום לשיא עוצמתם או מידרדרים לערבוביה גמורה. זמן רב היתה הפיסיולגיה מופתעת מהתופעה הזאת ההופכת את מערכותיה ומזעזעת את השערותיה אף על פי שאינה אלא הלם חשמלי הבא מבפנים, ולכן פעולתו, כפעולת התאונות החשמליות, מוזרה ושרירותית. ההסבר הזה יהיה מקובל כשיכירו המדענים בתפקיד העצום שממלא החשמל במחשבת האדם.

את מרת בּירוֹטוֹ פקדו אז כמה מכות חשמל כאלו, הנוסכות איזה פיכחון, תוצאת ההתפרקויות הנוראות של כוח הרצון, כשהוא מפוזר או מרוכז בידי מנגנון עלום. וכך, לפרק זמן קצר מאוד – אם נאמוד אותו על פי שעוֹנינו – או אינסופי, לפי מספר התחושות המהירות שהוא מעורר, היתה לאישה המסכנה הזאת היכולת המדהימה לחשוב מחשבות רבות ולהעלות זיכרונות רבים יותר משהיתה מספיקה לגלגל במשך יום תמים במצבם הרגיל של כוחות נפשה. את הפּרשה העגומה של המונולוג המובא בזה אפשר לסכם בכמה מילים אוויליות, סותרות וחסרות פשר לא פחות ממחשבותיה.

"לא היתה לו לבּירוֹטוֹ שום סיבה לצאת מהמיטה! אמש אכל הרבה בשר עגל ואולי אינו חש בטוב? אבל אילו חלה, היה מעיר אותי. כבר תשע-עשרה שנה אנחנו ישנים יחד במיטה הזאת, בבית הזה, ואף פעם לא קם בלי לומר לי, חתלתול מסכן שלי. אף פעם לא לן במקום אחר אלא כשיצא לשרת במשמר הלאומי. האם הערב שכב לישון אתי? כמובן, אלוהים, איזו טיפשה אני!"

היא העיפה עין על המיטה וראתה את מצנפת הלילה של בעלה, שנשארה בצורתה החרוטית כמעט כמו על ראשו. "אולי מת! האם התאבד? אבל מדוע?" הוסיפה לתהות. "לפני שנתיים מינו אותו לסגן ראש הרובע, ומאז, התנהגותו מוזרה. להכניס אחד כמוהו לשירות הציבורי, בחיי! זה ממש מעורר רחמים. עסקיו עולים יפה, הוא קנה לי סוּדר של קשמיר. ואולי עסקיו רעים? מה! ודאי שהייתי יודעת זאת. אבל האם אפשר לדעת מה גבר מסתיר? או אישה? אבל היום מכרנו בחמשת אלפים פרנק! וחוץ מזה, סגן ראש הרובע לא יכול לאבד את עצמו לדעת, הוא יודע היטב את החוקים. אז איפה הוא?"

היא לא יכלה לסובב את צווארה, גם לא להושיט את ידה ולמשוך ברצועת המְצילה שתזעיק מבשלת אחת, שלושה מעובדי החנות ונער שליח. מאימת הסיוט הנמשך אף כשהיא ערה, שכחה את בתהּ הישֵנה שנת ישרים בחדר הסמוך לחדרה, שדלתו מול מרגלות מיטתה. לבסוף צעקה: "בּירוֹטוֹ!" ולא נענתה. היא חשבה שקראה לו, אבל הגתה את שמו במחשבתה בלבד.

"האם יש לו פילגש? הוא טיפש מדי", אמרה בלִבה, "והוא גם אוהב אותי כל כך עד שלא יעשה זאת. האם לא אמר למרת רוֹגֶן שמעולם לא בגד בי, אף לא במחשבה? האיש הזה הוא סמל הנאמנות. אם ראוי מישהו לשבת בגן עדן, הוא האיש. במה יוכל להאשים את עצמו באוזני הכומר המוודה? לכן הוא מקשקש לו שטויות. הוא מלוכני, בלי להבין מדוע, ולמה למשל הוא לא מבליט את הדתיוּת שלו?

"חתלתול מסכן שלי, בשמונה בבוקר הוא הולך בחשאי לכנסייה כמי שהולך לבית בושת. את אלוהים הוא ירא למען אלוהים עצמו, הגיהנום לא מעסיק אותו כלל. איך תהיה פילגש לאיש כזה? כל הזמן הוא לידי. הוא לא זז ממני, כמעט עד לעצבן. אני יקרה לו יותר משתי עיניו, שהיה מוכן לנקר אותן למעני.

"תשע-עשרה שנה לא הרים עלי אף פעם את קולו, מעולם לא גער בי. אני אהובה עליו יותר מבתו. אבל הלוא סֶזארין כאן... ('סֶזארין! סֶזארין!') בּירוֹטוֹ לא הסתיר ממני אף פעם שום מחשבה שחשב. הוא אכן צדק כשבא אלי בחנות 'הסַפָּן הקטן' ואמר לי כי רק עם השימוש אדע את טיבו!.. והנה עכשיו!.. כל כך משונה".

בכאב הסבה את ראשה וסקרה בחטף את חדר השינה המלא בחזיונות הלילה הציוריים שקשה לתארם במילים, והמקום הראוי להם הוא בתמונות של פְּנים. וכי איך יתוארו במילים הזיגזגים המפחידים של הצללים, הצורות הדמיוניות של הווילונות שמתפיחה הרוח, משחקי האור הקלוש שמטילה מנורת הלילה על קפלי הבד האדום, הלהבות שמחזירה מסילה של וילון, שמרכזה הזוהר נראה כעינו של גנב, והופעתה של שמלה כורעת ברך – כלומר, כל הדברים המוזרים, המחרידים את הדמיון כשתש כוחו ואינו יכול אלא להבחין במכאובים ולהגבירם.

מרת בּירוֹטוֹ דימתה לראות אור עז בחדר הסמוך לחדרה וחשבה מיד על שרֵפה; אבל כשהבחינה בצעיף אדום, שנראה לה כשלולית של דם המתפשטת והולכת, השתלטו על מחשבתה הגנבים, ובייחוד כשדימתה למצוא עקבות מאבק בשינוי מקומם של הרהיטים. היא נזכרה בסכום הכסף שבקוּפה וחשש חריף כיבה בה את הלהט הצונן של חלום הבלהות, ורק בכותונתה לעורה זינקה מבועתת אל אמצע חדר השינה כדי להציל את בעלה שלפי דעתה נאבק שם עם רוצחים.

"בּירוֹטוֹ! בּירוֹטוֹ!" צעקה בקול מיוסר.

היא מצאה את התמרוקן עומד באמצע החדר הסמוך, מוט מדידה בידו והוא מודד בו את חלל האוויר, אבל חלוקו, חלוק קאליקוֹ ירוק בדגם אפונים בצבע השוקולד, לא עטף את כל גופו. רגליו האדימו מקור והוא לא חש בזה, כל כך היה שקוע בעיסוקו. כשפנה סֶזאר אל אשתו ואמר לה: "הה! מה את רוצה, קוֹנְסְטאנְס?" נראתה ארשת פניו, כמי שמרוכז בחישוביו, טיפשית כל כך עד שמרת בּירוֹטוֹ פרצה בצחוק.

"באלוהים, סֶזאר. איזו התנהגות משונה!" אמרה לו. "למה אתה משאיר אותי ככה בלי להודיע לי? מרוב פחד כמעט יצאה נשמתי. לא ידעתי מה לחשוב. מה אתה עושה שם, חשוף לרוח פרצים? אתה תצטנן! אתה שומע אותי, בּירוֹטוֹ?"

"כן, אשתי, אני פה", אמר התמרוקן וחזר לחדר השינה.

"אם כן, בוא להתחמם. תגיד לי, איזה שיגעון נכנס בך", אמרה מרת בּירוֹטוֹ, הרחיקה את האפר שבאח ומיהרה ללַבות

 את האש. "אני קופאת. איזו טיפשה אני שקמתי מהמיטה בכותונת! אבל באמת חשבתי שרצחו אותך". הסוחר העמיד את הפמוט שלו על מדף האח, התעטף בחלוקו והלך מיד לחפש תחתונית פְלָנֶל לאשתו. "קחי, חמדתי, לבשי את זה", אמר. "עשרים ושתיים על שמונה-עשרה", הוסיף, "יכול להיות לנו סלון מפואר".

"הה! זה העניין, בּירוֹטוֹ, אתה מתחיל להשתגע? אתה חולם?"

"לא, אשתי, אני עושה חישובים".

"היית צריך לפחות לחכות עד הבוקר ולעשות אז את השטויות שלך," קראה והידקה את התחתונית מתחת לכותונתה, וכך ניגשה לפתוח את דלת החדר שבִּתה ישנה שם.

"סֶזארין ישֵנה", אמרה, "היא לא תשמע אותנו. אם כן, בּירוֹטוֹ, דבּר. מה קורה לך?"

"נוכל לערוך את הנשף".

"לערוך נשף! אנחנו? בחיי! אתה חולם, יקירי".

"סזאר בירוטו", מאת אונורה דה בלזק, תרגם מצרפתית: יהושע קנז, 366 עמ', עם עובד