סליחה, מי פה הספראי?

בשבוע שעבר, בקמפוס היפה של גבעת רם, שבו עשיתי את צעדיי הראשונים כסטודנטית בירושלים, נודע לי מפי נשיא האקדמיה ללשון העברית שאזרחי המדינה אינם מהססים לפנות למוסד הנכבד בבקשה להמציא מילים חדשות בשפתם העתיקה-מתחדשת. מיד קפצתי על ההזדמנות.

סליחה, מי פה הספראי? (צילום: עופר עמרם)

כבר מזמן, מאז שנרתמתי לשכנע את המקצוענים בענף הספרים לתמוך ב"חוק המחיר הקבוע" – הלא הוא "החוק הצרפתי" המפורסם – תהיתי מדוע אין בעברית מונח לציין "מוכר ספרים". הרי השפה מתייחסת למוכר הספרים בדיוק כמו למוכר הנעליים או מוכר הבגדים.

לכל שלב ושלב בשרשרת ההוצאה לאור קיימת מילה מיוחדת: ספר, סופר, עורך, מדפיס, ספרן, מתרגם, מאייר, קורא – רק השלב האחרון בשרשרת, השלב שבו הספר מועבר לתחנתו האחרונה, ואולי החוליה החשובה ביותר, דווקא לו אין שם – הוא סתם מוכר! אכן, קשה למוכר להצטדק כנגד האשמות על מסחור יתר: "אבל אני איש תרבות", "אבל אני אוהב ספרים", וכולי... לא, הוא סתם מוכר.

מהיום אמרו "ספראים"

ביקשתי את משאלתי לפרופ' בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית במילים אלו: "הייתי רוצה שתהיה בשפה

העברית מילה למוכר ספרים". הצעתה של הוועדה לשימוש כללי של האקדמיה ללשון לא איחרה לבוא: "ספראי", וברבים – "ספראים". אך המילה דורשת את אישורה של מליאת האקדמיה.

מרגע שתהגה, תקבל המילה תנופה ותאומץ על ידי המוכרים, הממורמרים על היחס המשפיל שלו הם זוכים: אותם מוכרים שקמים מוקדם בבוקר כדי לסחוב את ארגזי הספרים החדשים, ולא חשים עצמם כיותר מזבנים; שדוחקים בהם להגדיל את הרווחים, והם משתעשעים בייעוץ לקונים ועוד מעזים להציע להם את הספר הקטן שנשכח לצד רשימת רבי המכר.

הם, ומי שירצו להצטרף אליהם, יוכלו לשאת בגאווה את השם החדש: ספראי. כי ברגע שניתנת מילה לעיסוק, העיסוק הופך למקצוע. הספראי אינו רק עוסק במכירה, הוא לא רק מוכר ספרים, הוא שייך לקבוצת השחקנים במגרש התרבות, ממש כמו שאר המעורבים בשרשרת יצירת הספר.

בכל המדינות שבהן קיים "חוק המחיר הקבוע" לספר – קרוב לעשרים כיום – התוצאה הראשונה של יישום החוק הייתה ריבוי וגיוון של חנויות ספרים בכל רחבי המדינה.

ככה זה ברוב אירופה

השפה יוצרת התנהגות, מכתיבה את אורחות העם שמשתמש בה. על כן אין זה מפתיע שבכל הארצות שבהן קיים כיום חוק או הסכם להגנת הספר ולהבטחת עתידו התרבותי, קיימת מילה מיוחדת לציין את מקצוע הספראי: בצרפתית libraire, בספרדית librero, באיטלקית libraio, בגרמנית buchhändler, בפורטוגזית livreiro, ברומנית librar, וגם בפולנית – ksiegarz.

אולי האנגלים, שמצב ענף הספרים שלהם נמצא בכזה שפל מאז בוטל שם הסכם הפיקוח על המחיר (Net Book Agreement), צריכים גם הם להמציא מילה שכזו?

כך, הדיון באימוץ "חוק המחיר הקבוע" אינו חוזר לתחום הכלכלי אלא לתחומו המקורי הלוא הוא התחום התרבותי.

אימוץ החוק, משמעותו להכיר בחשיבותו של הספראי, להחזיר לו את הכבוד המגיע לו ובאותה הנשימה גם להחזיר לכל שאר החוליות בשרשרת הספר, מהסופר ועד הקורא, את מקומן הראוי.

בתקופתנו הדיגיטלית, שמעלה לדיון מחודש את כל השאלות הקשורות ביצירה הספרותית ומאיימת לסכן את זכויות היוצרים, דחוף לאמץ מהר ככל האפשר מנגנון הגנה, שיתרחב מהנייר המודפס לטקסט הדיגיטלי. מנגנונים כאלה מוצעים כבר כיום במדינות שבהן קיים "חוק המחיר הקבוע". הסופר יזדקק יותר מתמיד לכל המקצועות שמאפשרים לו לראות אור – מהעורך ועד הספראי. 

רוזלין דרעי משמשת כנספחת לענייני ספרות ומו"לות במכון הצרפתי לתרבות