נתניהו וברק חוטאים לציונות

אילו הייתי אני חייל שנחת על ה"מרמרה" והיכו אותו במוטות, הייתי גם אני יורה במתקיפים. אבל ככל שנביט מקרוב על המשט, כך נבין אותו פחות. על הארוע הזה צריך להביט מרחוק, אפילו מרחוק מאוד, במיוחד לאחר סוף שבוע שבו דחתה וייטנאם ביקור של הנשיא פרס, שבו הסוורים השבדים הכריזו על חרם שמכווון לספינות ישראליות, ולשלל ההפגנות נגד המדיניות הישראלית ברחבי העולם.

ב-1897, לפני 113 שנה, התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון והחליט "להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים". הם דייקו מאוד במלים שבחרו לניסוח המטרה שלהם. ואם ראש הממשלה ושר הביטחון צריכים להתפטר אחרי הנזק הכבד שגרמו לנו – זה לא כיוון שהם מעלו בתפקידם מול הפורעים הפנאטים שהיו על האוניה, אלא בגלל שמעלו בתפקידם מול קונגרס בזל, מול יסוד היסודות שעליו עומדת הציונות.

ברור ששני האנשים האלה לא יתפטרו, פשוט כי אין להם מספיק אחריות כלפי הציונות, ואין להם מספיק תבונה היסטורית. אין דבר. הציונות כבר הסירה מעל דרכה גדולים וחזקים מהם. במוקדם או במאוחר היא תיפטר גם מצמד העיוור הזה.

"להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" – זה דבר אחד. אבל להקים אותו "במשפט העמים" – זה דבר אחר, אחר לגמרי. ומי שלא מבין את ההבדל, אולי מבין הרבה דברים קטנים על מדינת ישראל, אבל לא את הדברים הגדולים אודותיה.

צרת היהודים הגדולה, האסונית, לא נוצרה בגלל שלא היה להם בית לאומי. היא נוצרה כיוון שלא היה להם מקום של אמת ב"משפט העמים". הבית הלאומי היה רק התרופה למחלה. אבל את התרופה אפשר היה למצוא בקלות. כי בתים לאומיים היו לרוב עמי אירופה. לא היה צורך בשום חוכמה מיוחדת ובשום אומץ מיוחד כדי לרצות בבית לאומי כמו זה שיש לאחרים.

אבל כדי להבחין במחלה, עם שלא מוגן ב"משפט העמים", היה צורך גם בחוכמה וגם באומץ. כי האנטישמיות לדורותיה הרבים שפכה דם יהודי, ורצתה להמשיך לשפוך אותו כדי שלא לכלול את היהודים ב"משפט העמים".

"מספיק זה מספיק"

האו"ם כביטוי ללגיטימיות הבינלאומית, הוא שהחליט על הקמת המדינה, והוא שקיבל אותה לשורותיו. אבל זה רק הצד הפורמאלי של "משפט העמים". הצד המאוד לא פורמאלי הוא התמיכה הצבאית, המדינית והכלכלית שבלעדיה לא היינו שורדים יום אחד כעם קטן בתוך מזרח תיכון ענק ועוין מאוד. מי שחושב שארצות הברית לבדה יכולה לשאת בעול התמיכה הזה, חי בעננים. ארצות הברית גם היא לא עם לבדד ישכון. בוודאי לא כשהיא מנהלת שתי מלחמות, באפגניסטן ובעיראק, בתוך העולם הערבי. לכן היא זקוקה לכל פירור של תמיכה שהיא יכולה לקבל מאת העולם הערבי בפרט ומהעולם כולו. זה העולם שתמיכתו החיונית בנו הולכת ונעלמת לנגד עינינו בקצב מבהיל. ולא בגלל המשט לעזה. הוא היה רק הרגע שבו התפוצצה בועת המוגלה שאנחנו יוצרים כבר 40 שנה.

הרי לא הטיפול במשט הביא עלינו את הסיוט של עם מצורע שממנו מתנערים עמי העולם בזה אחר זה. הכיבוש עשה זאת. עם קטן לא יכול לבקש את זכויותיו על פי משפט העמים כשהוא מפר יום יום זה 43 שנה את זכות ההגדרה העצמית. זו הזכות שהיא הליבה של "משפט העמים". בשמה הוקם ה"בית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל". זו הזכות שאנחנו גוזלים מהפלסטינים.

עכשיו אומר לנו העולם: "מספיק זה מספיק". יותר מזה, הוא אומר לנו: או שתעניקו את "משפט העמים" גם לפלסטינים שבשליטתכם, או שתאבדו את "משפט העמים" שלכם עצמכם.

איך לעשות זאת? איך להעניק את "משפט העמים" לטריטוריה שבה שולט חמאס, שלא מכיר בשום משפט ומפר אותו כל יום בטילים שהוא יורה על אזרחים ישראלים? איך להעניק משפט לפלסטינים (ולסורים, שאם אדמתם אנחנו כובשים גם כן) בלי להעניק להם גם יכולת לחסל אותנו? איך לשכנע ישראלים שהפטריוטיות מדברת מגרונם של אותם ישראלים שקוראים להם להבין את המשפט שחורצים עליהם אותם עמים שטיפחו את האנטישמיות במשך דורות רבים? אלו לא שאלות קלות. יכול להיות שכדי לפתור אותן נצטרך לקרוע את בשר עצמנו.

אבל ממשלה שלא מתמודדת עם השאלות האלה, שלא יוצאת ביוזמה מדינית משל עצמה, היא הגה המסור בידי עיוורים. אין לנו הרבה זמן. אנחנו קרובים מדי לטהרן ולפצצה שהיא בונה, ולהאג שבה יושב בית הדין הבינלאומי, ולוושינגטון שהבית הלבן בה מקשיב היטב למה שאומר לו הפנטגון על החשיבות העצומה של טורקיה לנסיגה האמריקנית מעיראק. אם לא ניקח את ההגה מידי הממשלה העיוורת הזאת, נתנגש בקירות רבים, ובקרוב מאוד.

פרופ' נסים קלדרון, מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון