י-ם של גזענות בחינוך

ואמנם, מבחינה מדוקדקת של אירועי פרשת עמנואל, נדמה כי יש צדק בטענות: האפליה במגמות החסידיות והכלליות בעמנואל הן אכן פונקציה של הבדלי גישות דתיים בלבד. אפשר לקבל את טיעונו של הורה שממאן לקבל את העובדה כי בתו תבוא במגע בחלק ניכר של היום עם אוכלוסייה ששונותה ממנו מובהקת לגמרי. ניתן להבין כי אם המגיעה מבית חסידי-שמרני, מתקשה להפנים כי בתה תלמד בצוותא עם נערות שהוריהן עושים את צעדיהם הראשונים בעולם התשובה, אפשר להאמין עוד יותר כי אב המוכן לספוג עונש מאסר או לשלם קנס כספי גבוה, פועל כך משיקולים קורקטיים ענייניים ולא מדעות קדומות.

הסיפור האמיתי: בירושלים ובני ברק

ועם זאת, את עובד התברואה החרוץ הזה אסור להדיח. שכן ללום במאבקו עושה את מה שרבים אחרים היו רוצים, וצריכים, לבצע זה מכבר. רק שאיש מאיתנו לא כמה ולא חפץ לעבוד בזבל. הטיעונים של ראשי החינוך העצמאי, כמו גם של חבר הכנסת גפני, כאילו אין אפליה עדתית במוסדות החינוך מעלה גיחוך במקרה הטוב, ובחילה במקרה הפחות טוב. די אם נזכיר את אחת מישיבות הדגל הליטאיות בירושלים המקפידה

לקבל לשורותיה מידי שנה נער ממוצא ספרדי אחד (כשימוש למודל?), או את העיר האולטרה-אורתודוכסית קרית ספר, שם נאלץ לא מכבר הרב המקומי לאיים על מנהלי בתי הספר כי יקבלו למוסדותיהם ילדים להורים ספרדיים, לכל הפחות, בשיעור של 20 אחוז מכלל התלמידים. על הסמינרים לבנות בבני ברק ובירושלים אין צורך אפילו להרחיב.

את המוסדות הללו, הנוטלים את כספי המדינה, אך מבזים את חוקיה ואת אזרחיה, צריכים היינו כחברה בריאה להוקיע. נגד פשעים אלו צריך היה להיאבק. אלא שבינתיים, למרות המודעות וההזדהות של חלק גדול מצעירי החרדים עם העוולה הזו, אין איש שמסוגל או משתוקק לעשות מעשה. כך שאנו נתקלים בסיטואציה מוזרה של מלחמה באוכלוסייה חלשה ופגיעה (עמנואל) וזניחת הזירה האמיתית בירושלים או בבני ברק, למשל, הממשיכה לגדול ולהתפתח לממדים מפלצתיים.