ללכת לעזה: המשט כהזדמנות
במקום להיגרר לצעדים משפילים ומסוכנים, ישראל צריכה למנף את המשבר, ליטול את היוזמה לידיה ולהציג תוכנית בשישה שלבים - מחקירה בינלאומית, דרך הסרת הסגר הימי ועד למו"מ אמיתי עם אבו-מאזן
המשבר המדיני והתודעתי החמור, אליו נקלענו בעקבות ההסתבכות בלב ים, אינו מראה סימנים של דעיכה. העולם רוחש דרישות ויוזמות להסרת המצור מעל עזה ולחקירה בינלאומית לנסיבות האירוע. ארצות-הברית אינה מצליחה לשכנע את טורקיה להנמיך את גובה הלהבות וההסתה, וארגונים איסלאמיסטיים ופרו-פלסטיניים מתכננים ומכינים כבר משטי פרובוקציה נוספים. אם בכך לא די, התמשכות המשבר הנוכחי עלולה לחבל במאמץ הבינלאומי לעצור את ההתחמשות הגרעינית של איראן. אם הממשלה בירושלים לא תדע לטפל בו כהלכה, עלול המשבר הזה להעמיק את בידודה של ישראל עד כדי הפיכתה ל"מדינה מצורעת", על כל המשתמע מכך ביטחונית וכלכלית.
אף-על-פי-כן, המצב אינו חסר תקווה. כמו כל משבר בינלאומי או לאומי, גם משבר המשט יוצר סיטואציה שקיסינג'ר הגדירה פעם במונח "קומקום רותח", רוצה לומר: עימות צבאי או מדיני פעיל וחמור, כזה המאיים על היציבות הבינלאומית והאזורית, ולכן למרבית השחקנים העיקריים יש אינטרס לסיימו במהירות, דרך הסכם שימנע את הישנותו לתקופה ארוכה.
בדיוק כזה הוא המצב כעת בהקשר העזתי. ארצות-הברית, הקוורטט ונאט"ו מתחילים כעת לגשש אחר צעדים שירגיעו את הקונפליקט הנוכחי וימנעו עימותים נוספים על רקע המצב ברצועה. לכן חייבת ישראל ליטול במהירות את היוזמה לידיה ולהציע בתוך ימים ספורים תוכנית משלה. זאת על מנת למנוע מצב שבו היא נגררת בעורפה על-ידי וושינגטון והקהילה הבינלאומית להסדר הנוגד את האינטרסים הביטחוניים שלה, ואולי אף למחוות פיוס כלפי טורקיה שיפגעו בכבודה הלאומי ובכושר ההרתעה שלה.
מרכיבי היוזמה הישראלית:
א. הסכמה לחקירה בינלאומית של אירועי המשט, על פי המתווה שיוזם מזכ"ל האו"ם. במתווה זה ישראל וטורקיה שותפות במעמד שווה בוועדה, שבראשה אישיות בינלאומית וחבריה - כמו המנדט שלה - מוסכמים על שני הצדדים. ועדה זו היא לא רק הרע במיעוטו, אלא גם הזדמנות לישראל להעלות את מלוא טיעוניה, לפרוש את המידע שבידה ולבחור את מי שיעיד בפני הוועדה. היא גם תהיה שותפה בעלת השפעה בניסוח המסקנות.
ב. ישראל תדרוש שהאו"ם בשיתוף הקוורטט יקים גוף בינלאומי, שיהיה אחראי
לשיקום כלכלת הרצועה ותשתיותיה האזרחיות. נציגי הגוף הזה, שישהו בעזה, יקבלו לידיהם את כספי הסיוע שמזרימים לרצועה ארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות מוסלמיות, והם יהיו אלה שיתכננו את מיזמי הבנייה והכלכלה ויפקחו על ביצועם בתיאום עם שלטון חמאס, עם מצרים ועם ישראל. הם גם יהיו אחראים שהמלט וחומרי הבנייה האחרים שיוכנסו לרצועה ישמשו אך ורק למטרות אזרחיות ולרווחת האוכלוסייה הלא-לוחמת.
ג. אם דרישה זו תתקבל, תודיע ישראל שהיא מסירה כליל את המצור היבשתי על עזה ומקלה את תנאי הסגר הימי. הוויתור הישראלי בעניין זה אינו כה גדול כפי שזה נראה: ההגבלות שהטילה ישראל עד כה על כמות וסוגי הסחורות שנכנסו דרך המעברים היבשתיים לרצועה, ועל תנועת אנשים מעזה ואליה, לא ערערו את שלטון חמאס. להיפך: שלוש שנות המצור על עזה רק העמיקו את שליטת חמאס באוכלוסיית הרצועה. המצוקה הכלכלית והאבטלה גרמו לתלות מוחלטת של האזרחים בגורמי השלטון של חמאס, ואפשרו לארגון לתגמל את תומכיו ולהפלות לרעה את מתנגדיו. הגבלות אלו גם לא קידמו משמעותית את המאמצים לשחרור גלעד שליט ולא מנעו חפירת מנהרות הברחה ולחימה. הפיקוח בשטח של הגוף הבינלאומי על מיזמי הבנייה ברצועה עשוי להתברר כמועיל יותר, במיוחד אם ישראל תקיים מעקב מודיעיני ותדווח לאו"ם על גניבה ועל שימוש צבאי אסור מצד חמאס בחומרים שיוכנסו לרצועה.
ד. ההסגר הימי של ישראל על עזה יוחלף בסידור, שבו כל כלי השיט שפניהם לרצועה יעגנו תחילה בנמל לימסול שבקפריסין או בנמל המצרי באל-עריש. המטען והנוסעים ייפרקו לרציף ושם ייבדקו בצורה יסודית על-ידי צוות בינלאומי, שבו יהיו חברים גם משקיפים ישראלים. ישראל תקיים מעקב מודיעיני וימי אחר הספינות, שימשיכו אחרי הבידוק את דרכן לנמל עזה. זאת כדי למנוע העמסה עליהן בלב ים של אנשים ומטען אסורים, שישמשו להתעצמות הצבאית של חמאס (מחבלים ואנשי "משמרות המהפכה" האירניים, רקטות וטילים וכן מטעני נפץ או חומרים לייצורם). ישראל תודיע מראש כי חיל-הים שלה יפעל ללא דיחוי בכל מקרה של חשד להעברה אסורה בלב ים, ויעצור לבדיקה נוספת את כלי השיט.
ה. ישראל תודיע שהיא שומרת לעצמה את זכות התגובה בכל מקרה של תוקפנות מתוך הרצועה נגד אזרחיה או חייליה. היא גם שומרת לעצמה את הזכות לקבוע את האמצעים והעוצמה שבהם תתבצע התגובה, על פי המתווה הקיים היום.
ו. ישראל תודיע שהיא רוצה ומוכנה לפתוח במשא-ומתן ישיר ומואץ עם הרשות הפלסטינית (אבו-מאזן), בין השאר במטרה להשיג פתרון קבע לבעיית האוכלוסייה ברצועה. ישראל תדגיש כי ביצוע ההסדר יחייב את חמאס לקבל את מרות הרשות ואת תנאי הקוורטט.
מי שנגרר, סופג
המגרעת העיקרית של יוזמה זו היא בכך שיש בה משום הכרה דה-פקטו בשלטון חמאס ברצועה, ואין בה מענה לשחרור גלעד שליט. אבל מצד שני, חייבים להכיר בעובדה הכואבת ששלטון חמאס ברצועה הוא עובדה קיימת ויציבה, והתניית ביצוע היוזמה הישראלית בשחרור שליט קרוב לוודאי שתטרפד אותה ותיתן לחמאס שליטה מחודשת במהלכים המדיניים שנועדו לשקם את מעמדה הבינלאומי של ישראל. מגרעת נוספת נובעת מהאפשרות שחמאס יסרב לקבל את המתווה - ואז נישאר עם המצב הנוכחי. הקלת המצור חד-צדדית על-ידי ישראל תתפרש ככניעה ללחץ ותשאיר בעינה את הבעיה ארוכת הטווח עם טורקיה.
אבל מגרעות אלו מתגמדות לנוכח היתרונות הברורים, שישראל עשויה להפיק מיוזמה כזו: היא תסיר את הלחץ הבינלאומי, התקשורתי והמדיני, לו נתונה כעת ישראל במערב; היא תשלול מהארגונים האיסלאמיסטיים ומטורקיה את הצידוק למשטי ומהלכי פרובוקציה נוספים, ואת השימוש ב"מצור על עזה" כנרטיב המצדיק את בידודה של ישראל; טורקיה, עם קצת עידוד מארה"ב וממדינות נאט"ו, עשויה לראות ביוזמה הישראלית מענה לדרישותיה והישג, שירגיע אפילו את ראש ממשלתה הפנאט וחם המזג; היוזמה הישראלית תעביר את הכדור התעמולתי והמדיני למגרשו של חמאס. אם יסרב לכניסת ועדת שיקום אזרחית של האו"ם לרצועה, תיפול עליו האחריות להמשך המצור ולטרפוד המשא-ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים.
מלבד זאת, כדאי לזכור : הנסיון, שצברנו במשך יותר משישה עשורים, מראה כי את המכות והמפלות ספגה מדינת ישראל בעיקר במקרים שבהם נאלצה להגיב על מהלכי הצד שכנגד. ידה הייתה על העליונה - צבאית ומדינית - כמעט בכל מקרה שבו הייתה היא היוזמת.
לפנייה לכתב/ת 
