הבוס המתעלל - כמעט עדיף להיות מובטלת

אני לא מובטלת - אבל לעיתים חושבת שהחלופה לא הרבה יותר טובה. בעת כתיבת שורות אלו אני רואה בדמיוני את שובלי הטוקבקיסטים הנזעמים, ואת התגובות הנעות על הסקאלה שבין 'עופי מפה ומהר' ועד 'מה את עושה פה בכלל'. אבל לפני שאתם סוקלים אותי בכיכר העיר על כך שאני בוכה על מר גורלי כשיש מובטלים "אמיתיים" מסביב - נסו להבין.

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא עוד בערוץ קריירה
• בחן את עצמך: הגיע הזמן לחפש עבודה אחרת?

   

  
  

נכון, בניגוד למרבית הכותבים כאן ואולי בניגוד לכל הכותבים בטור, אינני מובטלת. אבל, וכמו תמיד יש כאן אבל גדול מאוד– אני מתה להחליף מקום עבודה. לכאורה אין לי על מה להלין: יש לי קורת גג מעל ראשי (צנועה אך נטולת משכנתה), עבודה במרחק לא רב מהבית ובנוסף והחשוב מכל – ילדה מקסימה. ובאמת מה לי כי אלין.

אז זהו שיש על מה להלין: אני תקועה בעבודה בה אני נתונה לגחמות/שגעונות/ השפלות מצד הבוס שלי,זה יותר בית סוהר מאשר עבודה. אני לא נהנית מתנאים סוציאליים פשוט כי אין, המעביד גוזל לנו לעיתים גם את המעט שהחוק מקנה לנו. אפילו מוצרים פשוטים כמו נייר טואלט בשירותים במקום העבודה, נחשבים עבורנו העובדים, כסוג של מותרות.

האווירה במשרד בלתי נסבלת ומורכבת מצעקות נון סטופ של הבוס על כל שטות, ענישה כשמשהו לא בא לו טוב בעין והתנהגויות שנעות בין הפלילי לגועלי. כך למשל, אם רבים איתו הוא לוקח את כרטיס הנוכחות, כדי לוודא שאם תעזוב אז כמה הימים האחרונים לא יהיו רשומים - ולפיך הוא לא ישלם, או שאם עבדת שעות נוספות - זה לא ייחשב לך למשכורת.

לא מצליחה לקחת את הרגליים וללכת

לעזוב? זה לא כל כך קל. המשכורת שאני מביאה הביתה היא היחידה - אני אם חד הורית. נכון שגם אם אחליט לעזוב מחר עדיין תהיה קורת גג לראשי ובגד לגופי וכן, גם מה לאכול. ובכל זאת: איני יכולה, לפחות לא מההיבט הפסיכולוגי, לעזוב מקום עבודה לטובת כלום, גם אם הכלום הזה יגובה בדמי אבטלה (שיגיעו באיחור של 3 חודשים כ'עונש' על התפטרותי).

החשש שאמצא את עצמי ללא עבודה וללא יכולת לפרנס את ילדתי מונעים ממני את הצעד המשחרר של להראות לבוס את הגב. אז בינתיים אני מנסה למצוא משהו בתחום הכתיבה והעריכה, המומחיות שלי, כך שאוכל לעזוב למקום טוב ובטוח יותר.

בעניין זה אין אבן שאני לא הופכת: אינטרט/עתונים/חברים ומה לא אבל בינתיים נאדה. אפס. זירו. רק הצעות משפילות כמו 4,000 שקלים למשרה מלאה, או לחילופין עבודות פרילאנס שהן שהומצאו על ידי השד – יודע – מי, על מנת לא לתת לעובדים זכויות. זה לא משהו שאני או ילדתי יכולים להרשות לעצמנו.

נצל כפי יכולתך

נתקלתי בתעלול נוסף שהמעסיקים יצרו במסגרת 'נצל כפי יכולתך': אין דבר כזה משרה מלאה אלא משרה ורבע, וחצי וכו'. כך למשל נתקלתי במקום עבודה שהציע עבודה של 11 שעות ביום כולל שני ימי שישי. במקום אחר חיפשו עובדת מ-9 עד 19:00 וכו' וכו'. מה שהיה פעם נחלת עובדי ההייטק זלג גם לתחומים אחרים. העובדים הפכו לעבדים. מן הסתם הודות לביקוש האדיר מול ההיצע הקטן.

אני רוצה מקום עבודה שיתייחס אלי כמו לבן אדם.

ומה ההשכלה שלי? תואר שני במדעי המדינה מטעם האוניברסיטה העברית.

ומה אני מחפשת? עבודה טובה, סביבת עבודה נעימה, שכר הוגן.

ומה אני מציעה? ניסיון, ידע, יכולת עבודה בצוות, לויאליות ונאמנות למקום העבודה, יציבות ונועם הליכות.

להצעות עבודה, פניות ושאלות ניתן לפנות לאודליה בדוא"ל .