מי יורק על מי?

בניגוד לדעתם המשובשת מטבעה של בטלנים, סטלנים ושאר משתמטים – שום אסון לא קרה. כולה עוד הופעת רוק בוטלה. אבל הטפטוף על סלע קיומנו הופך למבול. ומה קורה לסלעים עקשנים שהמים שוטפים ושוטפים ושוטפים, גם מלחי הארץ יודעים.

בכל זאת, חבל שהפיקסיז לא יבואו. הם אחלה להקה (גם אם הרחק מעבר לתהילתה) ומין הסתם הפסדנו אחלה הופעה. ועדיין, הבעיה היא ההופעה הכללית, הגדולה, הבינלאומית – ההופעה שלנו. כי לא בפיקסיז מדובר, גם לא בשאר הלהקות שביטלו הופעות בפסטיבל "פיק.ניק" והוכיחו שפיקניק לא היה ולא יהיה כאן. זה לא הם, כפי שזה לא המשט. זהו אירוע רוק ענק, רוק אותו אנחנו נהנים להטיח בפני כל – בצדק או שלא בצדק, בהיגיון ובעיקר בחוסר היגיון.

סיבוב ההופעות העולמי של להקת ישראל 2010 מציע בפול ווליום אופייני מדיניות התנחלויות בועטת, כולל ספיישל מאחזים בלתי חוקיים ובלתי מורדים, וקטעי טראש מטאל דיפלומטי של הסולן, אביגדור ליברמן. ומה שלא עובד ביבשה, לא עובד גם בים.

אם מתעקשים לשים את האצבע על המרמרה, מגלים מתחת לאסטרטגיה השגויה והמזיקה של הדרג המדיני, עוד אחת כזו – מכוונת, ממושכת ומטומטמת פי כמה: אסטרטגיית המצור הכלכלי על עזה.

אותם מוחות מבריקים, שהחליטו להחמיר את מצוקת תושבי הרצועה בכך שימנעו מהם לאורך שנים מבחר סחורות ומוצרים מסוכנים כחכות ורשתות דייגים, תבלינים וממתקים, חמורים ואפרוחים, מחברות וצעצועים – לא הצליחו משום מה להחזיר בדרך זו את גלעד שליט, ואף לא למוטט את שלטון החמאס. לעומת זאת, הם הצליחו מעל המשוער בהעמקת הייאוש והתסכול בעזה, בהגברת המוטיבציה הטרוריסטית של מי שיש לו פחות ופחות מה להפסיד.

חשוב לא פחות: ההצלחה עשתה גלים מעבר לים, בסלידה הולכת ומחריפה של אחוזים מבהילים מאוכלוסיית העולם.

לא, בעולם לא מבינים אותנו. נכון, העולם גם לא חי כאן איתנו. אבל העולם מעולם לא ראה בנו מדינה כה שלילית, קשת עורף ואכזרית, כפי שהוא רואה עתה. כידוע, אם כולם אומרים לך שאתה שיכור, כדאי שתלך לישון. ואם כולם מתנגדים לך, נגעלים ממך ובורחים ממך – כדאי שתבדוק את עצמך. יודע מה? לפחות תציץ במראה.

אין מצב. רפלקס המצור של העם היושב בציון מייצר בימים אלה אפס סבלנות כלפי כל דעה הסוטה מהאוטומט הלאומי. כשמסך שחור מתנוסס מול עיניים אדומות, כשקול שונה לא חודר אוזניים אטומות – יש אמת מוחלטת אחת. מי שלא מוצא חן בעיניו – שלא יבוא. ואם הוא מכאן – שיילך מכאן (אחרת יחטוף רימון עשן).

אז כן, אפשר לחיות בלי הפיקסיז. ואפשר בלי אמנים אורחים נוספים. באמת, לא מוכרחים. אפשר לחיות גם בלי אהבה, אהדה ואפילו הבנה של כל העולם המנוול. עובדה, צפון-קוריאה יכולה. השאלה היא, איזה מין חיים אלה.

ועוד שאלה קטנה: האמנם, כפי שאנחנו חושבים, מאמינים ומדקלמים מתוך רפלקס המצור הלאומי, באמת "אין ברירה"?