פנאטים לא מתים, הם רק מתחלפים
הסרט "אגורא" מציג ניגוד מוסרי בין הגיבורה השואפת לתבונה לדת הנוצרית הקנאית. אך מתחת לפני השטח מבעבעת השוואה ברורה בין הנוצרים של אז לאיסלאם הקיצוני של ימינו
סטנלי קובריק ("ספרטקוס") ואקירה קורוסאווה ("קאגמושה") הם מהבמאים היחידים שהצליחו ליצור אפוס היסטורי המאזן בין עוצמה חזותית ותוכן מעורר מחשבה. אלחנדרו אמנאבר, הבמאי של "אגורא" ("Agora"), בוודאי מעוניין ואף מצליח להשתייך למועדון מצומצם זה. סצנות הענק בסרטו אינן בידור קולנועי אלא חלק מהותי מניסיונו ליצור בחינה נוקבת של ההווה בפרספקטיבה של אלכסנדריה בסוף המאה הרביעית לספירה.
במרכז העלילה נמצאת דמותה הנערצת של היפאטיה (רייצ'ל וויז), מדענית ופילוסופית שנרצחה על ידי קנאים נוצרים ב-415 לספירה. הצגת האירועים מאפשרת לנסח אמירה חדה בדבר עליונותה של הרציונליות המדעית על הקנאות הדתית.
אלו המדקדקים בפרטים היסטוריים ינועו באי נוחות כשיזהו את הנקודות הרבות שבהן אמנאבר והתסריטאי מתיאו גיל מעדיפים להעצים את המיתוס במקום להיצמד לעובדות הידועות. אך גם בהתחשב באי דיוקים מכוונים אלו, המאזניים נוטות בבירור לצד כף הזכות: שחזור העבר המרשים, כישרונה הניכר של רייצ'ל וויז ובעיקר נכונותם של יוצריו לעצב אפוס היסטורי שערכיו הם ערכי הנאורות.
היפאטיה עומדת במרכז התנגשות הכוחות הדתית והאידיאולוגית המניעה את עלילת "אגורא". בחלקו הראשון של הסרט התנגשות זו היא בין הפגאנים והנוצרים והיא מסתיימת בסצנת המפתח המרשימה של הסרט שבה מוחרבת הספרייה האגדית של אלכסנדריה, מעשה שבו, כך מקובל לטעון, ירדו לטמיון רוב אוצרות החוכמה של העולם העתיק.
לצרכי הדיוק ההיסטורי יש לציין כי ספריה זו נחרבה מאות שנים קודם לכן, אך הצגת השמדתה בהקשר של עלילת הסרט מיועדת להדגיש את הקשר בין התבססות הנצרות (והדת בכלל) והכניסה לעידן של חשיכה אינטלקטואלית.
"אגורא". אז מה אם ההיסוריה היתה קצת אחרת?
הפגאנים המנוצחים מומרים לנצרות אך השקט לא מגיע. בחלקו השני של הסרט נוצר עימות דתי נוסף בין הנוצרים והיהודים, ולבסוף בין הנוצרים והאדם שעצם קיומו הוא כשעורה בעיניהם - היפאטיה: אישה, מדענית ופגאנית.
בניגוד לגיבורים הלוחמים באפוסים המאצ'ואיסטים של רידלי סקוט ("ממלכת גן עדן", "רובין הוד"), המשיגים את מטרתם באמצעות כוח הזרוע, ב"אגורא" הגיבורה מציבה אידיאל בזכות הסתייגותה המוחלטת משפיכות הדמים. האלימות שבסרט אינה מיועדת להלהיב אלא ליצור תחושה של אימה מפני התנהגותו של אספסוף קיצוני ומוסת.
אופיום להמונים, מדע לגאונים
בעוד אנשי הדת נלחמים בשם האל, היפאטיה חותרת להבנה מדעית של חוקיו הנצחיים של היקום. מהמחקר האמיתי של הדמות ההיסטורית לא נותר כמעט זכר, אבל בסרט היא מקדישה את חייה לפענוח חידת מסלול התנועה של כדור הארץ מול השמש. ההנגדה בין תהליך החתירה לידע טהור לשפיכות הדמים הדתית, הופכת את האחרונה לנלעגת שבעתיים.
למרות שהיפאטיה בוחרת להקדיש את חייה למדע, יחסיה עם דמויות המשנה הופכים אותה לחלק בלתי נפרד מהאירועים הדרמטיים המתחוללים בסרט. תלמידה המחונן אורסטס (אוסקר איזק) מאוהב בה, אך היא מסורה רק לשליחותה המדעית. הוא ימשיך להעריץ אותה גם כשיהפוך, בחלקו השני של הסרט, למושל הנוצרי של אלכסנדריה. השפעתה על תפיסותיו מעוררת את זעמם של אנשי הדת.
מתוך הסרט. מתרחש בעבר, רלוונטי להווה
דאווס (מקס מינגלה) הוא העבד המסור של היפאטיה המאוהב באדוניתו. תסכולו מוביל אותו למעשה בוגדני ולחבירה לכוחות הנוצריים, אך רגשותיו כלפיה לא שוככים. וסינסיוס (רופרט אוונס) הוא תלמיד נאמן אך גם נוצרי, ובחלקו השני של הסרט הוא חוזר כבישוף לאלכסנדריה ונקרע בין ציווי הממסד הדתי וחובתו למורתו.
באופן אירוני, ככול שאמנאבר מוקיע בצורה נחרצת יותר את עברם של הנוצרים, כך הסרט מייצר השוואה ברורה לאיסלם הטאליבאני של ההווה. בעוד חבר מוקיריה של היפאטיה הם שחקנים צחי עור המוצגים בבגדים בצבע בהיר, הפראבולאני, המילציה הנוצרית הנפשעת, לבושה בשחור, והשחקנים המגלמים
נוצרים אלו הם בעלי מראה, מבטא ושיוך שמי שלא ניתן לפספס. מאויבה המסוכן של הגיבורה - קיריליוס הבישוף של אלכסנדריה (סאמי סמיר), דרך הנזיר והמסית הפראבולני אממוניוס (אשרף ברהום), וכלה במדורוס (אושרי כהן), העבד הבוגדני החובר לפורעים הנוצרים.
אמנאבר, שבעברו סרטים כמו "פקח את עיניך" (1997) ו"הים שבפנים" (2004), שב ומוכיח את כישרונו בעיצוב דימוים חזותיים קולעים. המוטיב הוויזואלי החוזר הוא של תנועה מעלה מגובה האדמה אל מראה כדור הארץ כפי שהוא נתפס מהחלל, דימוי שלא רק מדגיש את ההבל בתככנות הפוליטית ושפיכות הדמים האנושית, אלא גם מגשים את שאיפותיה וחזונה של גיבורת הסרט להתבונן בעולם מנקודת ידע חיצונית ותבונית. המבט האלוהי השמור לאנשי המדע.
לפנייה לכתב/ת 
