השקית שרדפה אחרי ג'ינגיס חאן

על הגשם באושוויץ'

היה היה סופר שפרסם את זיכרונות הילדות שלו מבוכנוולד. זו היתה הפעם הראשונה שכתב על השואה. כל חייו כתב סיפורי אהבה (ובכל סיפורי האהבה שלו ירד ללא הרף גשם, בכל דף ודף כמעט, עד שאפשר היה לסגור את הספר ועדיין להריח את הריח המטורף של האדמה הלחה מכריכת העור, אבל זה כבר עניין אחר). רק כעבור כמה שנים, על ערש דווי, סיפר שכל הסיפור הזה היה זיוף אחד גדול. באותם ימים הוא בכלל לא היה בבוכנוולד, אלא באושוויץ'. ורק לשנה אחת.

על חסרי הבית, בדרכם הביתה

בדנבר ראיתי חסר בית אחד עם מזוודה שהלך לאיטו משום מקום לשום מקום. במרחק כמה מטרים אחריו ריחפה מעל המדרכה שקית ניילון קרועה. לאן שפנה – שקית הניילון פנתה אחריו. פעם קראתי על מקרה דומה שאירע לג'ינגיס חאן, רק שאצלו זו לא היתה שקית ניילון, אלא ענן בשמים.

על סדנאות לכתיבה יוצרת

פעם הוזמנתי ללמד כתיבה יוצרת בבית משוגעים. כדי לשכנע אותי שהשד לא נורא, סיפר הרופא שהזמין אותי שבשנה הקודמת לימד את חולי הנפש משורר. "נו, עכשיו הכל הגיוני", אמרתי. ואכן, אחרי השיעור הראשון אושפזתי גם אני בכפיה. אמרו לי: "נשחרר אותך כשתכתוב רומן". תחילה היטבתי להסתיר את הכדורים שנתנו לי מתחת ללשון, אחר כך חזרתי להאמין בתורתם של מרקס ואנגלס, לבסוף ויתרתי והתחלתי לכתוב כאחוז דיבוק. בכל מקרה, זה לא סיפור אמיתי.

על הלולאה של אורפיאוס

אגדה עתיקה אחת מספרת שאורפיאוס ירד לעולם המתים פעמיים, וגם בפעם השניה לא הצליח לעמוד בתנאי של הדס. כי כבר אז לא היו סיפורים חדשים לספר. ואולי לא היו סיפורים בכלל. (כשיצא מעולם המתים היה לילה. ברכיו בגדו בו. לפני שהתמוטט ראה כי הירח בשמים גדול מהרגיל, פי שניים ויותר. הוא חשב שזה בגלל המוסיקה שלו. כל השאר היה אבוד.) אגדה אחרת, מעט מאוחרת יותר, מספרת שבפעם השניה אורפיאוס לא היה יכול להיכשל: לפני שהוא ואורידיקה החלו לעלות אל האדמה, עקר לעצמו את העיניים.

על כיצד לא להרוג עכביש

יש לכסות את העכביש עם כלי קיבול קטן, למשל סבוניה. יש להטות קלות את הסבוניה, ולהחליק מתחתיה דף. את הדף המכוסה בסבוניה יש לקרב לחלון. יש להרים את הסבוניה בזהירות ולנשוף על העכביש שעל הדף עד שיגלוש מחוץ לחלון. שבעים אחוז מהאנשים שמתאבדים בקפיצה מקומה גבוהה – כך למדתי מסקר אחד – מתחרטים בדרכם למטה. איני יודע מי המתנדבים שהשתתפו בסקר הזה, ובאיזה שלב בדיוק בדרכם למטה הוא נערך. פרט לשיטה שתוארה כאן, יש עוד דרכים רבות להשאיר חותם קטן בעולם.

האיש שחלם על סידור ספרייה

זה היה רק מילון ישן למדי עם כריכה מרופטת. הוא לא שיער שכבר חצי שנה מוטמן בו פתק מקופל בכתב ידה של מ'. לפנים השתמשו במילון הזה למשחק שהמציאו. בתורו, היה מחפש במילון מילה ארכאית שלא הכיר ומחבר לה הגדרה שנשמעה הגיונית.

הוא הציג בפני מ' את המילה, את ההגדרה שהמציא ואת ההגדרה מהמילון. למשל, תרגימה: "מתרגם כתבי קודש

ליוונית עתיקה"; או "מאכלי קינוח, דברי מתיקה". היה עליה להחליט איזו מההגדרות היא האמיתית. אם ענתה נכון – לפעמים, פשוט כיוון שידעה את משמעות המילה - התור היה עובר אליה.

הוא דפדף במילון ונזכר בחיוך איך פעם ניסתה לרמות והמציאה מילה שכלל לא הופיעה בו, ל"גשם מתמשך, שיורד כמה יממות", או ל"יחידת מרחק שקולה לעשרה צעדי פיל, מאה ושבעים אמות". המילון הישן ניצב מימין לאחד החללים שנפערו בספרייה אחרי שעזבה. הוא רק התכוון להעבירו מדף, כדי לפנות מקום לספרים החדשים והמשומשים שקנה. הרי הוא כבר השיג עותקים של רוב הספרים שלה. ופעם אפילו חלם את הסדר המדויק שבו יהיה עליו להציבם.

אלכס אפשטיין עלה ארצה ב-1980. סיפורים פרי-עטו תורגמו לאנגלית, איטלקית והולנדית. הוא זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2003. בין ספריו: "לכחול אין דרום" (2005), "מתכוני חלומות" (2002), "אהובתו של מטפס ההרים" (1991) ו"הכלב שדיבר (על המלחמה)" (1994)