על קו הזיגוג

כשחושבים על זה, עולם הספורט הוא האנטיתזה לכל מה שעולם הקאפקייקס מייצג. בעוד עולם הספורט מסתמך על משמעת ברזל, בריאות ללא דופי וים של חוקים - עולם הקאפקייקס מגלם בתוכו את הפנטזיה האולטימטיבית, את הבריחה מהמשמעת אל מה שאסור, את כל מה שכל כך יפה לעיניים וכל כך לא בריא לישבן.

ככל שנכנסנו לעובי הקרים צ'יז בהכנת הגיליון המתקתק הזה, נוכחנו לדעת כי מימדי הטרנד גדולים בהרבה ממימדיה של העוגה הקטנה והמטריפה הזו. כמו אצל האחיות הגדולות ניו יורק, פריז ולונדון, גם כאן החלו לצוץ לאחרונה קאפקייקסיות כפטריות אחרי הגשם. למעשה, זה היה רק עניין של זמן עד שאחד מידועני ארצנו יזהה את הפוטנציאל, ירים את הכפפה ויקפוץ ראש (אויש, כל כך מתבקש) אל העולם המופלא הזה.

איתן אורבך (33, רווק אך תפוס חזק), שחיין אולימפי לשעבר/ דוגמן (מי שלא זוכרת את הפרסומת הפרובוקטיבית עם יעל בר זוהר ל"פוקס" שתרים יד)/ איש עסקים - הוסיף לאחרונה לשלל הטייטלים שלו גם שותפות בעסק קאפקייקס משפחתי חדש, קטן ומבטיח בשם "נדין קאפקייקס". שיתוף הפעולה נולד מתוך חברות ארוכת שנים עם ספורטאי אחר, אודי וקס (32, נשוי פלוס אחת), ג'ודוקא בעברו. אורבך נכנס כשותף לעסק המשפחתי של וקס לאחר התלבטות שנמשכה בערך שנייה וחצי.

פעם שרפו קלוריות, היום מוכרים אותן. איתן אורבך ואודי וקס

תמונות באדיבות טמיר כהן מאתר האוכל "שמנמנ.ים " 

השניים הכירו כשלמדו בפנימייה לספורטאים מחוננים ב"וינגייט", כשאיתן היה בן 16 ואודי בן 15: "בתור ילדים לא היינו חברים. בכלל, הג'ודאים לא התחברו לשחיינים. השחיינים היו כאלה חנונים והג'ודאים יותר קוּלים". עם השנים נשבר הדיסטנס בין החנונים לקוּלים, והשניים נהיו חברים טובים.

איך התחיל הפלרטוט עם עולם הקאפקייקס?

"לפני כשנה וחצי אודי, שעבד אז בחברה לייעוץ אסטרטגי, שהה בגרמניה כשלושה חודשים לצורך פרויקט. יום אחד, לגמרי במקרה, הוא נתקל בבית קפה קטן שמבוסס כולו על קאפקייקס בבעלותו של זוג מבוגר. הוא חזר לארץ נלהב, הראה לכולם תמונות ולא הפסיק לדבר על זה. בזמנו כמעט אף אחד בארץ לא ידע מה זה. הוא ניסה להסביר לנו שזה לא בית קפה רגיל, וכל כך התלהב מהעיצוב של המקום ומהאסתטיקה של העוגות הקטנות האלה".

בניגוד לישראלי המצוי, שהיה רואה, מתלהב, מספר לחבר'ה ולבסוף מתייק את העניין במוח כ"עוד משהו שהייתי מת לעשות אבל אין לי ביצים להוציא את זה לפועל", אודי שב לגרמניה יחד עם אשתו שירלי וגיסתו קרן, הפעם במטרה ללמוד את התחום ולהבין איך עושים את זה בעברית. השלושה ביקשו לעבוד בבית הקפה שהצית אצלם את הניצוץ הראשוני, ונענו בחיוב. כמה שבועות (ויש להניח גם קלוריות עודפות) לאחר מכן, אודי ייעץ אסטרטגית לעצמו והחבר'ה החליטו ללכת על זה.

מאיפה בכלל מתחילים ללמוד את העסק הזה? יש למישהו במשפחה רקע באפייה?

"אף אחד במשפחה הוא לא קונדיטור, אבל יש לשירלי ולקרן אהבה גדולה לבישול ולאפייה. מהרגע שהן חזרו לארץ הן פשוט התחילו לעשות המון ניסויים במטבח הפרטי שלהן. בד בבד הן חקרו את הנושא באינטרנט – מהם חומרי הגלם, השילובים המתאימים והמתכונים המנצחים".

בשלב הזה בריאיון איתן נכנס לשצף קצף של דיבור על חומרי הגלם ("השוקולד מיובא מבלגיה, הווניל מ... איזשהו מקום בעולם, הקמח מאיטליה. אולי זה בגלל שאנחנו חדשים, אבל מלכתחילה החלטנו לא להתפשר על שום דבר"), על הבסיס ("העוגה היא על בסיס שמנת ולא על בסיס חמאה"), המרקם ("בסיס חמאה הוא קשה ומאוד מתוק, והאמריקאים רגילים לזה כמו שאנחנו רגילים לחומוס. בשבילנו זה קצת יותר מדי"), המילוי ("ההעדפה שלי היא קרם אגוזי לוז עם כדור 'רושה' בתוך הבצק. זה גם הטעם הכי נמכר שלנו") והגימור ("מעל לכול יש ביסקוויט של שוקולד בלגי"). הניצוץ שיש לו בעיניים כשהוא מדבר על זה, קצב הדיבור המהיר והירידה לפרטי פרטים - כל אלו מזכירים לי שיחות שגרתיות עם חברות כשאנחנו מנסות לתאר זו לזו את השמלה החדשה שזה עתה רכשנו, כולל הדיטיילס הפצפונים ביותר. כן, אין ספק שהוא לגמרי אין טו איט. שוחה בחומר, אם תרצי.

מתי אתה נכנסת לכל העניין הזה?

"לפני כחודשיים וחצי ישבנו על כוס קפה והתחלנו לחשוב יחד על כל מיני רעיונות לקדם את העסק. רציתי לדעת איך אני יכול לתרום לאודי בתור חבר. בסוף

 השיחה אודי שאל אם אני מוכן לעזור לו בשוק האיכרים בעוד יומיים. ברור שהסכמתי. באותו יום נפגשנו בחמש בבוקר, נסענו למאפייה בנתניה והתחלנו לארוז את הדברים. זה לא פשוט בכלל העניין הזה, גם מבחינת השעות. למרות זאת, אחרי אותו יום אמרתי 'וואו, מגניב', ואודי אמר את אותו הדבר. באיזשהו

 שלב הוא הציע לשלם לי על העזרה, ואני אמרתי 'לא, אני רוצה שנעבוד ביחד'. הוא אמר 'וואללה, זה גם מה שאני רוצה'. וככה זה התחיל, ממש במקרה. מאז אני והוא נמצאים יחד יותר משהוא עם אשתו ואני עם החברה שלי. משם התחלנו לרוץ קדימה".

לפני שהוא הביא את הרעיון הזה נתקלת אי פעם בקאפקייק?

"שמעתי על זה, אבל אף פעם לא טעמתי".

אגב, למה "נדין"?

"נדין היא חמותו של אודי. היא משקפת למעשה את מה שהמותג משקף: סטייל, פמיניזם, פרפקציוניזם, ניחוח צרפתי. היא מהווה את מקור ההשראה".

על אף התגובות החמות שהם מקבלים מהסביבה (הצצה חפוזה בדף הפייסבוק שלהם ממחישה זאת היטב), איתן, אודי ומשפחתו לא ממהרים ללכת עם העניין עד הסוף ולפתוח מקום משלהם, אלא מעדיפים להתקדם לאט לאט ולהפציע בינתיים עם המוצרים שלהם בשוקי איכרים (ימי חמישי בהרצליה וימי שישי בתל אביב), בתערוכות, בימי סטודנט וכדומה. "באיזשהו שלב תהיה חנות וזה מאוד קרוב, אבל יש עוד כמה דברים שאנחנו רוצים לעשות לפני כן".

אני לא רוצה להרוס את המסיבה, אבל אי אפשר שלא לתהות - יכול להיות שמדובר בטרנד? והרי טבעם של טרנדים הוא להיעלם בשלב מסוים...

"לא. הקאפקייקס עצמם הם אולי טרנד, אבל אצלנו זה הרבה מעבר למוצר. הדרך שבה אנחנו מנהלים את המוצר היא אחרת, וזה מבחינתי מה שחשוב".

למה הכוונה?

"לדוגמה, אני ואודי עושים את המשלוחים בכל הארץ. אם מישהו באילת יזמין 12 קאפקייקס, אני אסע לאילת ואתן לו את הקאפקייקס ביד. למה? כי זה חלק מהמנטליות של החברה שלנו. זה לא איזה שליח על קטנוע שיבוא ויגיד 'קח,

 סורי זה התהפך'. בגלל זה המוצר הוא לא העיקר, אלא להיות בן אדם. בתור חברה קטנה אנחנו יכולים לקבוע שזו המדיניות ולהמשיך עם זה הלאה".

איך מגיבים אנשים שרואים אותך מאחורי הדוכן?

"בינתיים התגובות מדהימות. זה מצחיק, הם תמיד מתייחסים לקטע של התזונה. הרבה פעמים אומרים לי 'קודם היית ספורטאי, איך אתה מוכר קאפקייקס?'. אני אומר שפעם שרפתי קלוריות והיום אני מוכר קלוריות".

איך באמת אתה מתמודד עם המעבר הזה ממשטר נוקשה של תזונה לעולם השחיתות?

"תראי, זה לא דיאטטי ואנחנו אוכלים המון, אבל באיזשהו שלב את רואה את הקאפקייקס כל הזמן ומתעסקת בזה כל היום. ברור שבהתחלה טרפנו הרבה יותר. עד היום בכל בוקר אני גונב קצת מהבסיס לפני שממלאים אותו. גם קשה לי מאוד לעבור ליד הקערה של הגנאש (ערבוב של שוקולד ושמנת, אר"ג)".

איך הכי כדאי לאכול קאפקייק? יש לך המלצה?

"בטח. צריך לקחת בכל ביס קצת מכל דבר, לא להוריד בביס אחד את הכדור שוקולד ואז לעבור הלאה".

הקיצר, לא לאכול את זה כמו קרמבו.

"בדיוק. דוגמה מושלמת למה שלא צריך לעשות".

גילית כבר מה סוד הקסם של העוגות הקטנות האלה?

"אנחנו לא אוכלים רק עם הפה, אלא גם עם העיניים. מעבר לזה, ברגע שאת פוצעת עוגה כדי לקחת חלק ממנה, היופי שלה הולך לאיבוד. כאן את מחזיקה את זה בכף היד, וזה יפהפה וזה רק שלך".