סיפור על אהבה ואוכל

מיכל ברנס לא רצתה לתלות שלט בכפר, המכוון את הבאים למסעדה שפתחה. גם על כרטיס הביקור, מתחת לשם "מאג'דה, מטבח מקומי‭,"‬ מצוין - במקום כתובת - "‬הבית הכחול במעלה הכפר‭."‬ האמת היא, שברנס מאוד מעוניינת שתפתחו את חלון הרכב שלכם כשאתם מגיעים לכפר, תברכו לשלום את עובר האורח שבו תפגשו, ותשאלו אותו: "סליחה, איך מגיעים למסעדת מאג'דה?"

מאג'דה נפתחה לפני שבועות ספורים בלב כפר ערבי. עין ראפה ליתר דיוק. מרחק צעד וחצי מקיבוץ צובה, וסמוך מאוד למבשרת. ברנס ‭(36)‬ הקימה אותה יחד עם בן זוגה, יעקוב ברהום ‭,(41)‬ בקומת הכניסה של ביתם הפרטי. היא יהודייה, הוא ערבי, ויחד הם מגדלים בכפר את שני ילדיהם, בן 10 ובת ‭.8‬ כבר 15 שנה הם זוג, מקיימים סיפור אהבה יוצא דופן, הצולח את הקשיים שבדרך, האיבה, הסטיגמות, הבורות והניכור בין שני העמים.

היא מסוגרת מעט, לא ששה לדבר, מעדיפה להתרכז במטבח וביצירותיה הקולינריות. הוא פתוח וידידותי, עיני הענבר שלו גלויות וחמות. "אף פעם לא חשבתי שאהיה בן זוגה של אשה יהודייה‭,"‬ הוא אומר בגילוי לב, "אבל זה פשוט קרה. ככה זה כשנופלים באהבה. אנחנו משפחה של 10 אחים ואחיות, ויש לי עוד אח שנשוי ליהודייה. שניהם עזבו את הארץ כבר לפני 30 שנה, וחיים מאז בצרפת".

על מנת לסייע בפרנסת המשפחה, התחיל יעקוב לעבוד במלצרות כבר בגיל ‭,15‬ במלון בקריית יערים, הסמוך לעין ראפה. כיוון שהיה נער יפה תואר, התרגל שתיירות מתחילות איתו. שוודיות, דניות, אנגליות, שיופיו הכהה משך אותן. את מיכל הכיר בשלב מאוחר יותר, כשהחלה לעבוד במלון אחרי שחרורה מהצבא. בהתחלה היו רק ידידים טובים. לאט לאט התקרבו. סיפור האהבה ביניהם פרח בדיוק בשנה של רצח רבין, כשפיגועים קשים שיסעו את המדינה על בסיס כמעט יומיומי.

"היו המון פיגועים באותה תקופה‭,"‬ אומר יעקוב, "והמצב היה מאוד רגיש. לא רק להורים של מיכל היה קשה. גם להורים שלי היה לא קל. תמיד יש סטיגמות, אבל אנחנו לא מתייחסים אליהן. מי שמתייחס - לא מתקדם. הזוגיות לימדה אותנו להיכנס לנעליו של הצד השני, לחשוב יותר, להעמיק, להתאפק. איפוק הוא כל העניין, לא? ככה, לדעתי, בונים עתיד משותף".‬

"אני מבינה שהזוגיות שלנו היא סיפור מסקרן, וחבל שזה כך", אומרת מיכל, "מעולם לא נופפנו בצורת החיים שלנו, וגם עכשיו, כשכבר עברנו את השלב המציצני, החשיפה הזאת קשה לנו מאוד. אנחנו פשוט חיים. לכולם תמיד יש מה להגיד. עד היום לא הקשבנו לאף אחד. מי שלא רצה לקבל את הקשר שלנו, פשוט נשאר בחוץ. אנחנו מתנהלים בטבעיות, וזה לא שהמציאות שלנו פשוטה. ממש לא. אבל תושבי הכפר הזה הם אנשים מחבקים, ויעקוב הוא איש אוהב אדם. הוא באמת יודע להקשיב למי שעומד מולו. אנשים פשוט אוהבים אותו. הם מגיעים למסעדה בגללו".

חפשו את הבית הכחול (צילום: עטא עוויסאת)

‬לקוחות קבועים

ואכן, רבים מהאורחים חוזרים למסעדה בזכות האירוח החם של יעקוב. למרות הזמן הקצר שבו היא פועלת, כבר יש למסעדה עדת מעריצים ולקוחות קבועים. רובם - כאלה המכירים את בני הזוג עוד מבית הקפה הקודם שלהם, שלאף שטונדה, שפעל כשנתיים בכניסה לאבו גוש. מיכל בישלה גם שם, ויעקוב מילצר. מאג'דה היא הגשמת חלום ישן של מיכל, שרצתה להקים מסעדה בכפר, להאכיל ולהשקות אנשים בנחלה המשפחתית, המשתרעת על שני דונם. וכך, הפרטי והציבורי התערבבו להם מעט. בחודשים האחרונים עבדו השניים בהכשרת החצר והקומה הראשונה של ביתם, והפכו אותם למסעדה. מיחזרו עץ וקרמיקה, צבעו ושייפו, הדביקו והרכיבו, והגיעו לתוצאות מקסימות.

את עבודות הנגרות עשה יעקוב במו ידיו. כיסאות, שולחנות, משקופים, דלתות – הכל משוח בצבעים חמים ועזים. את הבית עצמו, שלו גג רעפים, צבעו בכחול כהה, שיבלוט על ראש הגבעה. על הקירות תלויים ציורים גדולים והרצפה – חלקה משובצת וחלקה האחר עשוי עץ. החצר היא גן פורח. בריכה קטנה של דגי זהב בפתחה, ומסביב גפן, זית, שיחי רוזמרין ועץ תות. אבל אין ספק שלבה הפועם של המסעדה הוא המטבח הפתוח, שם עומדת מיכל יחד עם ג'וליאן ראש הטבח, ושניהם מבשלים, ממתיקים סודות, מרכיבים מנות ומבסוטים עד הגג.

על רקע השממה הקולינרית מסביב, מאג'דה היא יהלום מנצנץ בשמי האזור. על שולחן גדול בפתח המטבח ניצבות דלעות גדולות, חלקן חצויות וצלויות בתנור, והן מוגשות עם פסטו אורוגולה. קערות עם ירקות אנטי פסטי גלויות לעין כל, סלק אפוי, בטטות מתוקות, קישואים ששמן זית מבריק את גופם הצרוב ומלח גס נזרה עליהם. בקערה אחרת מסודרות שכבות שכבות של מנגולד ירקרק בלימון ושמן זית, על צלחת נוספת נחים מאפי חצילים וזעתר, ובקערה עמוקה יש מעין קומפוט של אבטיח שבור, נענע ולואיזה. וכמובן – הרבה מאוד מאפים, עוגות, בריושים, שהם תחום ההתמחות של מיכל, שעבדה שנים במסעדות.

האוכל פשוט, ישיר, לא מתיימר ולא מתחכם. טלה, ירקות, גבינות, יינות מהאזור, עשבי תיבול טובים. פה ושם מופיעות מנות מהמטבח הערבי. למשל שיש ברק, שהם כיסונים ממולאים בבשר טלה טחון. הערבים אוכלים אותם בתוך רוטב של יוגורט ואורז. פה החליטו לוותר על הרוטב.

פשוט ושמח

אם מסעדת מחניודה הירושלמית היא מסעדת שוק שמחה וגברית, מאג'דה היא מקבילתה הכפרית והנשית. איכשהו, הצליחו לייצר פה את הדבר החמקמק והנדיר הזה, שמסעדות תרות אחריו תדיר, ולא תמיד בהצלחה יתרה – אווירה. יש באווירה שנוצרה במסעדה החדשה הזאת משהו משוחרר, פשוט ושמח, שממלא את הלב עליצות מייד כשנכנסים אליה.

כשאלתרמן כתב על שקיעות של פטל, הוא ישב כנראה בעין ראפה. הנוף מסמא את העין בעומס הפסטורליה שהוא מנפק, הכל ירוק ומלבלב, והשקיעות – פטל. "אנשים אומרים לי: זה כמו פרובנס, כמו טוסקנה, כמו מרוקו",‬ אומרת מיכל, "אבל אני מעמידה אותם על טעותם. לא, זאת לא פרובנס, וזאת גם לא טוסקנה. פה זה עין ראפה. זה כפר חם ונעים, ובכל זאת, רוב האנשים שחיים ממש לידנו אינם מעזים לחצות את הכביש ולהיכנס אליו. עצם העובדה שיש מי שעושים את הצעד, מתגברים על הרתיעה ובאים לאכל במסעדה, היא כבר הישג גדול בעיניי. אני ילידת נתניה, ועד הצבא לא ממש הכרתי ערבים. היום אני יודעת שכל בני האדם דומים. לכולם יש אותם חלומות ושאיפות, צריך רק להיפתח".‬

בערב אפשר למצוא פה לקוחות יהודים, ששמעו על המקום ובאו במיוחד מתל אביב ומירושלים, כולל משפחות עם ילדים, וכולם יושבים לצד לקוחות ערבים מהכפר – סטודנטים, מורות, צעירים. הערבים אינם שותים אלכוהול, אבל אוהבים לאכול טוב. "וככה‭,"‬ אומרת מיכל, "יהודים וערבים יושבים יחד‭."‬ יעקוב עובר בין האורחים ומחלק להם אוזו שמהל בו רוזטה - חלב שקדים - שאחיה של מיכל מביא לו מהשוק בנתניה. דו קיום שלם בכוס קטנה אחת.

כשגברה התנועה למסעדה נשברה מיכל והסכימה לתלות שלטים המכוונים את הבאים, למרות שהיא עדיין מאמינה, שלפעמים יש משהו טוב בהליכה לאיבוד. בקרוב יכניסו פה תפריט גם בערבית. שכולם ירגישו נוח.

• מאג'דה, עין ראפה, 02-5797108.‬ המסעדה פועלת רק בימי רביעי-שבת