לדרוש שקיפות בחקירת המשט

ביטחון מעל הכל. זה פשוט. זה הגיוני. זה ברור. במדינה שניצבת בפני איומים, האזרחים עסוקים בהבטחת ביטחונם ובטחון ילדיהם. לפני רווחה כלכלית, לפני גאווה מוסרית, חובת המדינה להבטיח לעשות כל שביכולתה כדי להגן על חיי אזרחיה. האזרחים מצידם מצפים מהמדינה שתמנע סכנות פיסיות ותעצור מבעוד מועד את מי שמאיים עליהם. ככל שהפחד גדול יותר, כך אנו מוכנים לשאול פחות שאלות ולתת לאחראים על הביטחון לעשות כרצונם.

אבל לנכונות הזו לתת אמון מוחלט בגופי הביטחון ולא לשאול שאלות, יש מחיר. לפעמים כספי ולפעמים בפגיעה בזכויות אדם מבלי שיש לכך כל הצדקה בטחונית. מערכת הביטחון בישראל למדה בדרך הקלה שהיא כמעט פטורה מביקורת על אופן התנהלותה.

פטור ממבוכות ומביקורת הוא לא פריבילגיה שאפשר לדרוש בשם הביטחון. כאשר תוקם ועדת חקירה לאירועי המשט לעזה, השקיפות שלה תהיה תנאי הכרחי להבטחת אמינות בינלאומית ולהתיחסות רצינית למסקנותיה, ולכך שאנחנו כאזרחים נדע שנעשתה בדיקה רצינית והגונה. זוכרים את הפרוטוקולים של ועדת וינוגרד? גם שם הילכו עלינו אימים שהפרסום יביא סכנות בטחוניות נוראיות. אבל לאחר השמטות מטעמי ביטחון (שוודאי על חלקן אין ויכוח), מה שהוא הביא זה מבוכה לכמה שרים ולכמה מבכירי המערכת וביקורת ציבורית.  

כל אימת שמערכת הביטחון מתבקשת למסור מידע שמסיבה כזו או אחרת אין ברצונה למסור, מונף דגל "הביטחון" והמידע הופך לחסוי, גם אם הקשר שלו לנושא קלוש ביותר. למשל, משכורות בכירי השב"כ והמוסד. משרד האוצר מפרסם מדי שנה את נתוני שכר הבכירים של כל הגופים הציבוריים, פרט לשב"כ ולמוסד. האם ביטחון המדינה ייפגע עם נדע מה משכורותיהם? כך נושאים את שם הביטחון לשווא וחומקים מפרסום המידע.

לאחרונה הורה בית המשפט הצבאי לאפשר לחיילים ומלש"בים לקבל את נתוניהם האישיים (קב"א / דפ"ר). לפני פסק הדין טען נציג הפרקליטות שבגילוי יש "סכנה ביטחונית חמורה" ושהוא עלול "להביא לקריסת מערך המיון". אבל לאחר פסק הדין החליט הצבא לא לערער, מה שמוכיח ש"הסכנה הביטחונית" הנטענת היתה לא יותר מניצול העניין כדי לפטור את הצבא מהטרחה שבהתמודדות עם טענות של חיילים על טעויות בנתונים.

אפשר להבין את הצבא. הרבה יותר נוח כשלא צריך לתת דין וחשבון לאיש, אבל חוסר הנוחות הזה הוא מנת חלקם של כל גופי השלטון בחברה דמוקרטית.

סודי ביותר

גם בעניינים רגישים יותר ראוי לדרוש מכוחות הבטחון הרבה יותר שקיפות. בבית המשפט המנהלי בתל-אביב נדונה עתירה של עמותת "גישה" המבקשת לחשוף אילו מוצרים מותר להכניס לעזה ומהו תחשיב הקלוריות היומי לתושב לפיו הצבא מכין רשימה כזו. טענת הפגיעה בביטחון צפויה, אבל לחלוטין לא ברורה. כיצד פרוסם המידע יסכן את בטחוננו? איזו מתקפה פיסית על אזרחי ישראל או חייליה ניתן יהיה לתכנן בזכות גילוי המידע?

גם הדרישה לדעת מהי תדירות השימוש בצווי מניעת מפגש עציר עם עורך דינו, נענתה כמובן בסירוב שזוכה לתמיכת בית המשפט העליון. המידע שנתבקש הוא מידע סטטיסטי ונועד לעורר דיון ציבורי בנוגע להיקף הפגיעה בזכויות נחקרים. אפשר לחשוב שזו פגיעה מוצדקת לחלוטין, אפשר לחשוב שלא, אבל כדי לחשוב על כך צריך מידע על היקף התופעה.

בשני המקרים, פרסום המידע לא פוגע שום פגיעה מבצעית בבטחוננו. כל שהוא עושה זה לאפשר לציבור להביע דעה על מדיניות גורמי הביטחון. מי שלא רוצה שלציבור תהיה דעה, לא רוצה לחיות בדמוקרטיה.

זה לא חייב להיות כך. במדינות שמתייחסות לבטחונן ברצינות תהומית אבל מתייחסות באותו אופן גם לערכים דמוקרטיים, גופי הביטחון מוסרים כדבר שבשגרה מידע רב לציבור. בארה"ב פורסמו תרחישי מלחמה שהוצגו לנשיא בוש ערב מלחמת עיראק (והוכחו כמופרכים לחלוטין), מסמכים פנימיים באשר לשיטות עינוי לא חוקיות שהפעיל הסי.אי.איי וסרטים של הצבא מתעדים מבצעי חיסול שגויים ברחובות עיראק. הפרסומים הביאו ביקורת רבה, אך לא פגעו מבצעית בפעילות גופי הביטחון. לאחריהם ארצות הברית אינה בטוחה פחות, אבל היא דמוקרטיות יותר.

הכוח כידוע משחית. כוחות הביטחון אינם זכאים לאמון מוחלט ולפטור מהחובה למסור מידע שאינו פוגע בפעילות המבצעית. גם מי שמאמין שמדובר בארגונים הטהורים ביותר, יכול להבין שפטור שכזה יוביל אותם לסיאוב, לשחיתות ולמעשים שכולנו נתבייש בהם. 

רועי פלד, מנכ"ל התנועה לחופש המידע. 

• ביום רביעי יתקיים הכנס השנתי של התנועה בשיתוף בית הספר למשפטים, המסלול האקדמי המכללה למינהל, בנושא "ביטחון המדינה וחופש המידע".