התנתקות ושו"ת

בקרוב ימלאו חמש שנים להתנתקות מגוש קטיף. המגזר הדתי-לאומי חווה משבר קשה במיוחד בתקופה זו, שהשפעותיו ניכרות גם כיום. לקראת יום השנה החמישי לפינוי גוש קטיף, הוציא הרב יובל שרלו את "שו"ת ההתנתקות" - ספר שמאגד את השאלות, התהיות והסוגיות שהונחו לפתחו העקירה. ynet מציג כמה תשובות נבחרות:

מדוע הרבנים מתנגדים?

שאלה: מדוע כל הרבנים מתנגדים כל-כך בחריפות להתנתקות? ממתי רבנים נעשו מומחים גדולים לענייני ביטחון, קל וחומר בעניין שמעורבים בו גם שיקולים כלכליים ומדיניים?

תשובה: רוב מוחלט של הרבנים מתנגד לעניין בשל התחומים העקרוניים שרבנים עוסקים בהם. רבנים אינם מומחים בכל השיקולים שציינת, אך הם כן מומחים במסגרות העקרוניות של הדיון: החובה שלנו כלפי ארץ ישראל, החובה לנהל מדיניות מתוך עוז ועוצמה ולא מתוך הנחת חולשה, תפיסת המנהיגות ככלי התובע חילוץ כוחות חיוביים ולא בניית כוחות שליליים, התפיסה המוסרית שאינה מתירה לגרש אדם מנחלתו כדי שלשני יהיה טוב וכדומה. משום כך עמדת הרוב המוחלט של הרבנים מתנגדת לתוכנית ההתנתקות, הפוגעת ביסודות הרוחניים והמוסריים של האומה.

מעבר לכך, השיטה הדמוקרטית לא העבירה את השלטון לידי מומחים - יש לכך סיבות רבות, אולם לא ניתן לבוא אל הרבנים בתלונות על אי‑מומחיותם בתחומים שונים, בשעה שממשלתנו אינה ממשלת מומחים. 

מהן גבולות משאל עם?

שאלה: רבים מחבריי מתנגדים לפינוי בכל תוקף ולא מוכנים לתת למדינה לפעול בניגוד לתורה. אני מנסה להסביר שחוק זה חוק וצריך לקיימו וכיוצ"ב, אבל מסכים עמם בכך שההתנתקות נעשתה באופן לא הוגן, ושהיא "נבל ברשות הדמוקרטיה", והלוואי שהיה אפשר לעשות משאל עם - ואז הכל היה אחרת.

ברגע שאני מזכיר משאל עם, מיד הם קופצים עליי וטוענים: "ואם יהיה משאל עם שמתיר לאכול חזיר ולמכור חזיר ולגדל חזיר?" או אז אני אומר: "לא! זה כבר קו אדום!" ומנסה לנמק בכל מיני דרכים. אבל השאלה שלי היא מי קובע את הקו האדום? אם כל אחד יקבע לעצמו את הקו, אז מצבנו נורא! מה עושים?

תשובה: נקודת המוצא שלנו היא שלמדינה אסור לפעול בניגוד לתורה. כל משאל עם וכל בחירות לא יעזרו בשעה שאנו מקיימים את מצוות ה', והמדינה אינה רשאית לעשות דבר נגד תורת ה'.

על כן, בבואנו לבחינת תוכנית ההתנתקות אנו צריכים לבדוק קודם כול אם זה נגד רצון ה'. צריך לדעת כי יש לא מעט פוסקים האומרים כי באופן עקרוני (אני לא מדבר על התוכנית הספציפית הזו) ממשלה לא רק רשאית, אלא חייבת לבחון את דרכה לאור מה טוב לעם ישראל. והיה אם היא מגיעה למסקנה כי אנחנו לא יכולים עוד להילחם על כל ארץ ישראל וצריכים להתרכז במה שאנחנו כן יכולים להילחם עליו - מותר לממשלה לעשות זאת, ואולי היא חייבת.

אולם, השאלה יותר מסובכת. גם אם נניח שלמדינה אסור לעשות זאת, העובדה היא שהיא עושה את זה. עכשיו אנו צריכים לבחון מה ההלכה במקרה כזה. השאלה שלנו אינה מכוח החוק והדמוקרטיה, כי אם מכיוונה של ההלכה - האם אנחנו חייבים להפיל את התקרה על ראשנו ולהביא לכך שכל החיבור שלנו ביחד יתפרק, או שאפילו כשעם ישראל עובד עבודה זרה יש חשיבות לעמוד מאוחדים, ולהבין שאין אנו יכולים לעשות דברים בכוח נגד עם ישראל. מובן שיש גבול גם לזה, ויש מצב שבו נעדיף לפרק את מדינת ישראל ואפילו לצאת לגלות ח"ו ולא לעבור על איסורים. אם מדינת ישראל תצווה עלינו לאכול חזיר - זה מה שיהיה. אם היא תאסור על הגדרת המדינה כמדינה יהודית - זה יהיה מצב כזה. ברם, החלטה של מדינת ישראל שאין היא יכולה להגשים את כל חזון ארץ ישראל - זה אינו מצב כזה.

ואכן, עובדה היא שרוב מוחלט של הרבנים (אם כי לא כולם) הגישו לפני חודשים לממשלת ישראל מכתב שעליו הם חתומים, ובו כתוב כי אם המדינה תלך למשאל עם הרי שהם יקבלו את התוצאות ולא יעשו את מה שאנו עושים היום. הדבר מלמד כי בשורה התחתונה - זו עמדה של רוב מוחלט של הרבנים.

להישאר בגוש ביום הפינוי?

שאלה: אני נמצא בבעיה מאוד קשה ביחס להימצאותם של המתיישבים ביום הפינוי. מצד אחד, זה נגד החוק שעליו מושתתת מדינת ישראל, מצד שני, כיצד ניתן לתבוע מהם לעזוב את ביתם מרצונם, לתת יד בצורה אקטיבית להרס ביתם שנבנה בעמל רב? האם יש מצבים שבהם חובה או מותר לאדם לעבור על חוקי המדינה?

תשובה: אני מסכים שזה בעייתי. ברם, ישנו תחום בין הלא‑חוקי ללא‑לגיטימי, ובמצבים קיצוניים כמו תוכנית ההתנתקות אנו נעים בתוך השטח האפור הזה. זה אמנם לא‑חוקי להישאר בבית לאחר התאריך הקובע, אך אין זה לא‑לגיטימי, וכוונת חלק מהעושים זאת אינה למרוד במדינת ישראל ובחוקיה, כי אם להיות בביתם עד הסוף. לא ניתן לבקר אנשים שזו תחושתם בשעה שמה שהם בנו במשך שנים רבות מחייהם מוחרב על ידי המדינה.

מה שאסור לעשות הוא הלא‑לגיטימי, שבו מנסים לפגוע ביכולת המדינה לקבל את החלטותיה על ידי פירור הצבא בקריאות לסירוב, ועל ידי יצירת מצב כוחני שבו לא תהיה אפשרות לנהל את חיינו בדרך שבה מתקבלות החלטות, וההכרעה תעבור לרחוב. זו סכנה קיומית עמוקה לכנסת ישראל. כל טוב ושלא נדע.

מותר לקלל יהודי?

שאלה: האם מותר להגיד על יהודי "יימח שמו"?

תשובה: יש לזכור כי המשנה מלמדת שבהזכרת רשעים אומרים "שם רשעים ירקב". מכאן שיש מקום עקרוני לאמירה זו. ברם, מבחינה מעשית יש להימנע מאוד מכך משתי סיבות: ראשונה שבהן היא חוסר היכולת שלנו לדעת מיהו רשע בעיני ה' ומי אינו רשע, ובהכרזה על מישהו כרשע אנו עלולים לטעות טעות חמורה, ואף להעמיד את עצמנו תחת זכוכית מגדלת אלוקית, שהרי אולי אף אנו לא ראויים. סיבה שנייה היא הצורך החיוני שלא להעמיק את הקלקול ואת השנאה. על כן טוב יותר שלא לכנות אף אחד ב"יימח שמו", כי אם ב"ייתמו חטאים".

האם לצאת לקורס קצינים?

שאלה: אני עתודאי, ובמסגרת המסלול שלי אני צריך לעשות קורס קצינים כעת. ככל הידוע לי, אם אעשה את הקורס אהיה בקו הראשון של הפינוי. אם אומר שאני מבקש שלא לעשות קורס השנה, אלא לדחות אותו לזמן הגיוס, משום שאני מעדיף שלא להשתתף בפינוי - יש סיכוי שבקשתי תתקבל. האם לדעת הרב עליי לבקש את הבקשה?

תשובה: אני לא מבין את ההתלבטות. אנחנו חלק ממדינת ישראל, ולא פוסלים את השירות הצבאי או את ההליכה לקצונה.

אין זה נכון לקבל החלטות הנוגעות ליחסנו ארוך הטווח עם מדינת ישראל לאור שיקול הדעת אם נהיה בהתנתקות אם לאו.

אני מציע כי תחליט לאור המהלך הנורמלי והרגיל, וזו הדרך שבה אנו נמשיך. בסופו של דבר נצליח להשפיע על עם ישראל בדרך זו.

הציונות הדתי עוד שווה משהו?

שאלה: לאור החורבן, שמסתיים בדקות אלו, אני לא יכולה שלא לחוש אכזבה עצומה. אני מרגישה שהציבור שלנו לא שווה כלום. את החרדים אמנם לא כולם מסמפטים, אבל אף פעם לא נוגעים בקודש הקודשים שלהם.

היחס של החילונים אלינו לא שונה בכלל מיחסם אל החרדים. הייתי בטוחה פעם שאותנו הציבור החילוני אוהב יותר, שהם מכבדים את שירותנו בצבא ואת התנהלותנו בכל דבר - באיפוק, בסובלנות ובקבלה של כולם. ופתאום אני רואה שלא דובים ולא יער. חוץ מהחום התל‑אביבי, לא מפריע להם כהוא זה השבר שעובר עלינו. בעוד כמה שבועות הם לא יזכרו בכלל את הפינוי.

למה? למה אנחנו כל הזמן מנופפים בסיסמה "באהבה ננצח", כאשר האהבה הזו לא עזרה לכלום? אני מרגישה שבמקום לעמוד על עקרונותינו, כל הזמן ניסינו לקרב ולייצר לאהדה, ו"אכלנו אותה" בענק - כי לא קיבלנו את האהבה שהשקענו בחזרה. אני חושבת שהפכנו ל"דתיי מחמד", שחוץ מסיסמאות ופיזור אהבה אנחנו לא עושים כלום על מנת לשמר את הזהות שלנו. מול הניסיון למצוא חן בעיניי החילונים, אנחנו זורקים את העקרונות שלנו לפח!

תשובה: אנחנו יכולים לאמץ את דרכי ההתמודדות החרדיות. יש בתוכנו גם רבים המבקשים לעשות זאת, ושזו מסקנתם מתוך המימוש של תוכנית הגירוש. המחלוקת בינינו לבין החרדים אינה על הדרך כי אם על המטרה, והסיבה שאין אנו מאמצים את המודל החרדי נובעת מהעובדה שהיא לא משרתת את המטרה שאנו מאמינים כי ריבונו של עולם ציווה אותנו להשיג.

לו המטרה היתה דאגה לאינטרסים שלנו ולצמיחתנו כקבוצה שלא פוגעים בה - אני חושב שההצעה נכונה. ברם, יש לזכור כי המחיר למודל פעילות זה הוא ויתור מוחלט על ההשפעה על עם ישראל וקירובו לדמותו המלאה. החרדים ויתרו על כך. דוגמה לדבר: אם פעם הם היו מפגינים כדי שאחרים לא יחללו שבת, היום הם מסתפקים בכך שמכוניות לא ייסעו במקומם שלהם, או במקומות חניה שליד מקום המגורים שלהם. זו דוגמה בלבד לדרכם. על כן, הם דואגים לאינטרסים שלהם באופן טוב יותר מאיתנו, ולא מתחשבים בעובדה שבדרך זו הם נועלים דלתות רבות מאוד בפני האומה הישראלית ויהדותה (על אף כמה אלפי בעלי תשובה).

לעומת זאת, אנחנו מגדירים את המטרה אחרת לגמרי. אנחנו למדנו מתורתנו הקדושה כי התורה ניתנה לכל כלל ישראל, ואין הישג גדול בעובדה שיש קבוצה ששומרת על מצוות ה', בשעה שהאומה אינה עושה כך. לפיכך, השאלה שאנו שואלים היא מהי הדרך הראויה להביא את האומה כולה לריבונו של עולם.

בניגוד למה שנאמר בשאלה, היחס של רוב מוחלט של החילונים אלינו שונה מיחסם אל החרדים. אני מבקש להדגיש כי לא חשוב לנו מה שהם חושבים עלינו, אלא שחשוב לנו מה הם חושבים על עצמם ועל זהותם. העובדה שהם חשים אנחת רווחה על ההתנתקות נובעת ממקורות אחרים.

הם באמת חשים אנחת רווחה על מה שהם חושבים כשחרור האומה הישראלית משליטה על רצועת עזה.

בניגוד לנאמר בדברייך, האהבה הזו - בינינו לבין החילונים - אומרת דברים הרבה. בניגוד למה שנאמר, יש רצון עז אצל רוב מוחלט של החילונים לראות בנו את אחד מחוטי השדרה של הקיום היהודי בארץ ישראל ובעולם. הם לא תומכים בישיבתנו בארץ ישראל במחיר שהם חושבים שארץ ישראל גובה, ועל כן רובם הגדול שמח. ברם, הרוב המוחלט לא שמח לאיד, ולמעלה מכך - חלק גדול משמחתו הוא היכולת להשיב אותנו (לדעתו) למרכז ההוויה הישראלית כדי שנעסוק בנושאים שהוא כן רוצה לעסוק בהם במסגרת יהדותו.

אני חושב שזה הניתוח היותר נכון, והוא גם בונה יכולת גדולה בהרבה לעשות את הדבר הנכון והראוי - להביא את עם ישראל כולו סביב בית ה'.

• "שו"ת ההתנתקות" מאת הרב יובל שרלו, בהוצאת "ידיעות ספרים". 296 עמודים.