התפנית של ארדואן - לא רק באשמתנו
במשבר היחסים עם טורקיה סובלת ישראל מהשינוי הקיצוני באנקרה, שהגיע בעקבות טריקת הדלת של האיחוד האירופי
היום זה כבר ודאי: הברית האסטרטגית בין ישראל לטורקיה הגיעה לסוף דרכה. השמאל טוען שהאחריות לכך נופלת על ממשלת ישראל, שאילו רק קידמה את תהליך השלום ביתר נמרצות הייתה טורקיה עדיין לצדנו. הימין לעומתו מאשים את רג'פ טייפ ארדואן, שללא ספק מעדיף את זקנו המחוספס של אחמדינג'אד על חלקלקותו של נתניהו. שני הטיעונים צודקים, אבל לא מספקים.
שני גורמים נוספים תרמו למפנה החד שחל באנקרה. אחד הוא עוצמתה ההולכת ונחלשת של ארה"ב במזרח התיכון. מעצמת העל איבדה את כוח ההרתעה שלה, כך שאפילו נשיא סוריה, מי שפעם התחנן לחסדי האמריקנים, מעז היום להלבין את פניו של נשיא ארה"ב ברבים מבלי לחשוש מהשלכות מעשיו. הגורם השני שתרם תרומה מכרעת לכך שטורקיה הפכה את חברבורותיה הוא התנהלותה האומללה של אירופה במשא ומתן על קבלתה לאיחוד.
לא מזמן, רק לפני עשור, הייתה הקבלה למועדון המדינות הנוצריות העשירות של היבשת הישנה חלומה הרטוב של האליטה הטורקית הקמאליסטית. קמאל אטאטורק, מייסדה של תורכיה המודרנית, רצה להעתיק את טורקיה מאסיה לאירופה ולהפנות את מבטה ממזרח למערב. המעבר מאותיות ערביות לאלף-בית הלטיני היה אחד מהסממנים הבולטים של מדיניות חדשה זו. אטאטורק ניהל מאבק נגד הדת בחיים הפומביים, כמו איסור על לבוש רעלה. בכך, הפכה טורקיה דומה לבעלת ברית אחרת שפעם עמדה לצדה של ישראל – פרס. שליטהּ, רזה פחלוי, נאבק בנחישות ואף באלימות נגד כוהני הדת השמרניים בארצו, וניסה לכפות על עמו סגנון חיים מערבי ומודרני.
בפרס ובטורקיה לא המציאו איסלאם מודרני, בניגוד למה שטענו באירופה עד לא מכבר: בטורקיה הגורמים הפרו-מערביים לא היו מוסלמים מודרניים, הם היו אנטי-דתיים. כוחם של השליטים הקמאליסטיים האלה נשען על הצבא. הגנרלים הטורקים שמרו על הקשר ההדוק עם המערב, גם בגין השלמונים מארה"ב שהיו אמורים להבטיח את נאמנות הצבא בזמן המלחמה הקרה נגד ברית המועצות.
בשנות ה-2000 פתחה אירופה במשא ומתן על קבלתה של טורקיה לאיחוד. מסע זה התנהל באיטיות, ובמידה רבה של נאיביות, או ליתר דיוק, צביעות. היה ברור שטורקיה נדרשת לא רק לאמץ כ-90 אלף עמודים של חוקים ותקנות. על האוכלוסיה כולה היה להפוך את עורה ולהשלים את המהפכה הקמאליסטית החילונית.
אט אט, כרסמה אירופה את מעמדה של האליטה שכל כך חפצה להתחבר אליה, מבלי להבין שרוב האוכלוסיה לא עומד מאחוריה. שכבות רחבות המשיכו לתמוך באיסלאם הפוליטי וסלדו מהמערב, בדיוק כמו בפרס טרם המהפכה האיסלאמית.
אירופה דרשה להחליש את הצבא, ובאמון עיוור בצדקת דרכה כפתה חוקים דמוקרטיים על טורקיה מבלי לוודא שבמקביל תהפוך גם האוכלוסייה לדמוקרטית ופרו-מערבית. יחד עם זאת, אירופה איכזבה את תומכיה הנלהבים שוב ושוב: בעיות שניתן היה לצפות מראש "צצו" חדשות לבקרים במשא ומתן. אירופה תבעה שינויים חברתיים עמוקים, כמו שינוי במעמד האישה וחופש הדיבור, ובד בבד ודרשה ויתורים שפגעו בכבוד הלאומי, כמו בסוגיית קפריסין. בריסל דרשה כל זאת, אך סרבה להתחייב לתאריך יעד לצירוף טורקיה לאיחוד.
שלמו מחיר ללא קבלת תמורה
מבחינת הטורקים, הם שלמו מחיר ולא ראו תמורה. אין זה פלא שמי שניסה לרצות את אירופה נתפס במהרה כמתרפס. בחוסר הבנה של תהליכים פנימיים, תמכה בריסל בארדואן בתחילת פרשת ארגנקון. פרשה פוליטית זו, ההולכת ומסתעפת עם מעצרם של עשרות קצינים בכירים ואינטלקטואלים, משמשת כיום את האיסלאמיסטים כדי להשתיק את קולות האופוזיציה ולנטרל את כיסי ההתנגדות האחרונים בצבא. תפיסת העולם האירופאית לא עלתה בקנה אחד עם הסברה שגנרלים יכולים לייצג את הטובים.
התביעות האירופאיות לא רק החלישו את הכוחות הפרו-מערביים האוהדים את ישראל. טריקת דלת הכניסה לאיחוד האירופי הותירה אותם ללא תמורה, ושכנעה רבים בטורקיה שעליהם לחפש בעלי ברית חדשים, בעודם פונים מזרחה לציר הרשע. אם פעם ישראל הייתה שימושית לאנקרה כידית שיכלה לפתוח דלתות בבית הלבן או באיחוד האירופי, אזי היום הפכנו לרועץ.
ישראל היא הראשונה שסובלת מהשינוי הקיצוני שמתחולל עכשיו באנקרה. בכך אנחנו לא רק משלמים על המשגים שלנו, אלא נאלצים לשלם גם על שגיאותיהם של אחרים.
ד"ר גיל ירון, סופר ועיתונאי המתמחה בענייני המזה"ת
לפנייה לכתב/ת 
