מלכות הכביש

כלנית וסר-אוחיון, בוגרת הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה. ספר הביכורים שלה "מקום לאהבה אחת" הוא רומן בשלושה קולות של שלוש נשים, סשה, תמר ונעמי, הנרקם על האספלט של כביש עכו-חיפה

סשה

ואם מה שקרה בחדר ההמתנה נשמע הזוי, זה עוד כלום לעומת מה שהלך בפנים. מה שקרה אחר כך במשרד היה כל כך הזוי, שהייתי צריכה לבקש ממרינה לצבוט אותי כדי לוודא שאני לא חולמת. זה היה כל כך הזוי, שמתישהו שאלתי את עצמי אם לא עישנתי במקרה משהו מהתיק של מרינה במקום הסיגריות שלי. זה היה כל כך הזוי, שלא בטוח בכלל שאני אצליח לשחזר את זה.

החיים בכביש (צילום: עידו בקר)

משום מה לא רק אנחנו נכנסנו למשרד של העורך דין. משום מה, אחרי שנכנסנו אנחנו, העורך דין מצא לנכון לסמן גם לזוג בחדר ההמתנה להיכנס פנימה. חשבתי אולי יש בפנים עוד חדר המתנה, או עוד משרד אולי, שזאת איזו שיטה שהם פיתחו, קיצור תורים או משהו, אבל זה לא היה זה.

השניים נראו קצת מבוהלים. רצו לראות את המשך המופע והכול, אבל בכל זאת. גם אני קצת התבלבלתי, אבל עדיין ניסיתי לשמור על רוח טובה. "נראה לי שחלה טעות", אמרתי לעורך דין; 'חלה', כן? לא פחות. הוא התיישב על כורסה חומה מאחורי השולחן שלו ופתח את אחת המגירות. "אני כבר אסביר הכול", הוא אמר.

"לא, אתה לא מבין", אמרתי, "הם לא איתנו". "אני תיכף אסביר", הוא חזר על עצמו, רק קצת פחות מנומס הפעם.

"אנחנו אמורים להכיר מאיזה שהוא מקום?" שאלתי, בלי לפנות באופן ספציפי לא לעורך דין ולא אליהם; אם כבר, אז הסתכלתי יותר על מרינה. אבל העורך דין ענה לי עוד פעם בקוצר רוח, "סבלנות, נו!"

הוא דווקא היה גבר מזן משובח סך הכול. סוג של פול אוסטר, או יאיר לפיד או משהו. אבל לבביות לא היתה הצד החזק שלו. משום מה גם קיבלתי את הרושם שהוא לא מי יודע מה בעדי. או בעד מרינה. שצריך להודות שזה די מדאיג. התחלתי קצת לדאוג.

גם הזוג הזה נראה די עצבני, האמת; הרבה יותר עצבני ממני וממרינה, שבטח גם רצתה להעיר משהו, כי הפה שלה נפתח ונסגר, נפתח ונסגר כל הזמן, אבל לא יצא כלום.

העורך דין הוציא מהמגירה שלו דיסק, הסתכל בדרמטיות על כל אחד מארבעתנו, כאילו הוא מינימום מצטלם עכשיו לאיזה סצנה ב"חוק וסדר" או משהו, ואז קם ופתח את הארון החום שהיה תלוי שם על הקיר. בפנים היתה לו טלוויזיה.

הוא הכניס את הדיסק למערכת שהיתה לו שם גם כן, בתוך הארון. "זאת היתה אחת הבקשות האחרונות שלו", הוא הודיע בדרמטיות, והפעם הסתכל רק עלי ועל מרינה. הוא לא היה בעדי, אבל חתיכת זוג עיניים היו לו.

האישה מהזוג החטטן התחילה להגיד משהו כמו, "תשמע, אנחנו לא מכירים את האנשים האלה", בטח התביישה בנו וזה, אבל בעלה, שאולי ראה את הנולד, הפליק לה על היד ואמר לעורך דין, "תמשיך בבקשה, תמשיך". העורך דין לחץ פְּלֵיי.

איך שהתחיל הסרט ראו את אבא. הוא כיוון את העדשה אל עצמו ושאל, "ככה טוב?" מישהו שלא ראו על המסך, שעמד כנראה מחוץ לטווח של המצלמה, צעק לו, "קצת ימינה!" הוא הזיז קצת את העדשה ושוב פעם שאל, "ככה טוב?"

"לא, צד שני!" קרא הקול האחר. אבא המשיך לכוון, הקול השני נתן עוד כמה הוראות, יותר למטה, עוד קצת ימינה, אחורה, אחורה, אחורה! וכשהוא היה מרוצה סוף-סוף הוא צעק לו, "שיגעון! מספיק!" אבא הסתכל לאנשהו מחוץ למסך והרים בוהן למעלה לאוויר. אחר כך הוא חזר והסתכל לכיוון העדשה.

הסתובבתי אל העורך דין. "מה זה?" הוא אפילו לא הטריח את עצמו להוציא את המילים מהפה. הוא רק סימן לי עם היד את הסימן הבינלאומי של חכי שנייה! לא היתה לי שום ברירה. הסתכלתי על המסך. חוץ ממטפחת על הראש ומייק-אפ על כל הפנים, לא היה על אבא שום סימן למחלה. כלום. רק על הקול שלו שמעו שהוא חלש. דיבר מה זה לאט והכול. אבל בלי ווליום, לא היית מבין כלום. ברצינות. שום דבר.

"בנות יפות", הוא התחיל. "נו, טוב, מה לעשות? זה זמן". מרינה הורידה את הראש לרצפה; לא הייתי בטוחה אם היא מתאפקת לא לבכות או לא לצחוק. חבל שלא התזתי עליה קצת מים קרים קודם, לפני שנכנסנו.

"לא תהיו עצובות". אבא אמר. כמעט עשרים שנה אנחנו בארץ, וזאת היתה העברית הכי טובה שלו. הוא עצר לרגע והדליק לעצמו סיגריה. הציפורניים שלו היו משהו שאי אפשר להאמין. הצצתי לרגע על הזוג.

הם ישבו והסתכלו על המסך בסוג של הלם. אבא שלי מסוגל לגרום סוג של הלם. הגבות של שניהם התעוותו באותה צורה מעוגלת, אפילו שאלה של האישה היו דקות מדי ואלה של האיש עבות מדי וגם, אם להודות על האמת, קצת מחוברות מדי. הפה של האישה היה פתוח ככה שיכולתי לדעת אם רציתי כמה סתימות וכתרים היא עשתה כל חייה. והיא עשתה הרבה.  

"מקום לאהבה אחת", כלנית וסר אוחיון, הוצאת בבל