למי שייך הגז בלווייתן - לבעלי ההון או למדינה?

הדיון הציבורי בעקבות תגליות הגז,  סוגיית התמלוגים והמיסוי שישלמו החברות לחיפוש גז, זכותם החוזית והאינטרס הציבורי שמשאבי המדינה יתחלקו בצורה שוויונית והולמת בין כלל האזרחים, בשיאו ואכן מדובר בסוגיה לא פשוטה.

• לנדאו: "העלאת תמלוגי הגז לא רלוונטית ללוויתן"
• שטייניץ: "תגליות הגז שייכות לכל עם ישראל"
  

שיעור התמלוגים הנוכחי שצפויה לקבל המדינה, העומד על 12.5 מהכנסות, מקנה תחושה שהמדינה לא תזכה לתקבול הולם עבור משאב ציבורי חשוב, דבר שעלול להוות בכייה לדורות. אולם, כדי להביע דעה נחרצת בעניין יש לדעת את העובדות לאשורן, לראות את תנאי הזיכיון, את הסכומים שהושקעו ולשקול שיקולים חברתיים, כלכליים, משפטיים ומוסריים. המשמעות העיקרית של תהליך זה היא שלוועדת ששינסקי הנכבדה, שדנה כעת בסוגיה, יש עבודה רבה.

מציאת כמויות רבות של גז ברוכה ומשמחת. עם זאת, התוצאה לפיה קבוצה קטנה של בעלי הון תשלוט במשאב ציבורי, ששייך לכולנו, היא תרחיש מטריד ובעל השלכות קשות, שחוזר על עצמו לעיתים תכופות במדינת ישראל.

כך לדוגמה, בתעשיית המים המינרליים. חברות המים המינרלים מוכרות לנו ביוקר מים שהן מקבלות במחיר זעום לשם שימוש תעשייתי, מבלי שהמדינה זוכה לתגמול הולם עבור "שימוש" זה. דוגמה נוספת, היא חברות לעיבוד חקלאי, יחידים וקבוצות לחץ בחברה הישראלית, שקיבלו בעבר קרקעות חקלאיות בהיקפים עצומים, כדי לעבדם וכיום מרוויחים סכומי עתק משינוי ייעוד של הקרקעות וייזום בהם.

דוגמאות אלה ונוספות ממחישות כיצד קומץ בחברה הישראלית זוכה כיום להתעשר על חשבון משאבי הציבור, וזאת מבלי להיכנס לדיון אודות הפרטת הקרקעות ופרשות השחיתות במקרקעין שנדונו לאחרונה בהרחבה באמצעי התקשורת.

ניכוס משאב ציבורי הוא למעשה העברת הון למעטים בחברה. מי שמקבל היום נתח ממשאבים אלו יהיה עשיר גם בעתיד, בעוד שהיכולת של הדורות הבאים ליהנות מאותם משאבים תוגבל עד מאוד.

במדינת ישראל, שבה קיים רק מספר מצומצם של "שחקנים" בעלי הון, הפרטה של משאבים ציבוריים רק תעצים את ריכוזיות ההון ותיצור מוקדי כוח ושליטה בחלק ניכר מהמשק.

יש להבין כי משאבים ציבוריים כגון קרקע, מים, דיור ומחצבים כגון גז, הם משאבים שמצוים במחסור ובעלי פוטנציאל כלכלי עצום. מטבע הדברים בעלי ההון מעוניינים לנצל את הפוטנציאל הזה. עם זאת, האינטרס הציבורי מחייב שמשאבי המדינה יתחלקו בהתאם לעקרונות הצדק החלוקתי והשוויון בין כלל האזרחים ולא יופרטו במעין "הפרטה זוחלת" ובלתי מוגבלת שאינה נתונה לביקורת ממשית.

בהקשר לכך, ראוי לציין כי כאשר דן בית המשפט העליון (בבג"ץ 244/00) בהפשרת קרקעות חקלאיות ושינוי ייעודן לבנייה, הוא העניק מעמד מיוחד לערכי הצדק החלוקתי בהקצאת משאבי המדינה, ובסופו של דבר אף ביטל את אותן החלטות שהעניקו הטבות כלכליות בלתי סבירות לקומץ בחברה הישראלית, בקובעו כי מדובר בהחלטות בלתי חוקיות.

במקרה דנן, אין מדובר כמובן על ביטול הזיכיון אלא על שינוי התגמול הכספי שצפויה לקבל המדינה מההכנסות. את המחלוקת האם ניתן להעלות רטרואקטיבית את תגמולי הגז או את שיעור המס שחברות הגז ישלמו למדינה, אשאיר לועדת ששינסקי. אולם אם תקבע הוועדה כי אכן מדובר בהטבה בלתי סבירה במשאבי הציבור והפרה בוטה של עקרונות הצדק החלוקתי להם מחויבת המדינה, אזי ראוי שתפעל לתיקון העוולה, למען הציבור הרחב.

יש לקוות כי בעתיד המדיניות הנקבעת והננקטת כלפי משאבים ציבוריים, לא תהא מדיניות חלם - חסרת אחריות, אלא מדיניות שקולה, שקופה ודמוקרטית, שתוכל למנוע מראש מצבים בהם קומץ זוכה להתעשר מנכסים השייכים לכלל הציבור, בעוד כלל הציבור נותר הרחק מאחור.

הכותבת היא רכזת האגודה לצדק חלוקתי