סיפורו של ספר
אלפי שנים לאחר המצאת הכתב באה לעולם מכונת הדפוס ששינתה את העולם. עכשיו כשמהפכה נוספת מתרחשת עם הספר האלקטרוני, כדאי להיזכר איך הכול התחיל
ספרים היו חלק בלתי נפרד מחייו של האדם משחר הההיסטוריה, וגם היום הם אחראים לחלק לא קטן מהבילוי שלנו בשעות הפנאי, גם אם הוא קטן בהרבה מכפי שהיה בעבר.
היום אנחנו מסתכלים על הספר כאל דבר מובן מאליו, אולם הוא לא נולד ביום אחד, אלא בתהליך ארוך ומפתיע שלקח אלפי שנים. אז איך הכל התחיל?
כותבים קדומים
הכתיבה הומצאה כנראה באלף הרביעי לפני הספירה, בסוף תקופת האבן החדשה ותחילת תקופת הברונזה. בדיוק אז האדם הקדמון למד כיצד להשתמש בטבע לצרכיו והתחיל לעסוק בחקלאות.
כדי לשמור מידע על יבולים ולעקוב אחר עונות השנה פיתחו הקדמונים של אותם ימים, הקרויים ניאוליתים, מערכת של סמלים וציורים שעזרה להם בניהול עבודת החקלאות.
הרבה מאוד שנים חלפו מאז, ומערכת הכתיבה האמיתית הראשונה נוצרה בממלכת שומר, שנמצאת בדרום עירק של ימינו, בסביבות שנת 3000 לפני הספירה. זה היה כתב היתדות המפורסם, שבו סימני הכתב מורכבים מטביעות מקל עץ, הוא היתד, על גבי לוחות חמר לח. הלוחות האלה הועברו לשריפה ולייבוש והפכו ללוחות חרס קשיחים.
שיטת הכתב באותם ימים הייתה הברתית: כל סימן ייצג צליל (כמו בה, בי, בו) והשפה כללה בתחילה כ-1,000 סימנים שונים שעם הזמן הצטמצמו לכ-400. השיטה הייתה מסובכת וקשה היה ללמוד אותה, ולמרות זאת כתב היתדות שרד כ-3,000 שנה.
אגב, במקביל לכתב היתדות התפתחה במצרים שיטת כתב סימנים הברתית אחרת בשם כתב החרטומים, או הירוגליפים, אבל היא הייתה פחות נפוצה והשימוש בה נפסק בשלב מוקדם בהרבה.
באלף השני לפני הספירה התפתח הכתב האלפביתי, שהכיל מספר קטן יחסית של סימנים המייצגים עיצורים או תנועות. הכתב האלפביתי הקדום ביותר נקרא פרוטו-כנעני, והיו בו רק 27 סימנים. ממנו התפתחו האלפבית הפיניקי, העברי, הערבי, ועוד רבים אחרים.
אפילו הכתב היווני, הלטיני והאתיופי מקורם באותו אלפבית קדום. כיום השפות המערביות הן אלפבתיות, אבל השפות המזרח אסיאתיות, כמו הסינית והיפנית, עדיין מבוססות על כתב סמלים הברתי – די דומה לכתב היתדות.
לקפל, לתפור ולקרוא
על מהבדיוק כתבו אותם קדמונים? אחרי שגילו את לוחות החרס הם הבינו שהגיע הזמן להתקדם ולהתחיל לנייד את המילים שכתבו, לכן ניסו להמציא משהו קל ונוח יותר. המצרים התמודדו עם האתגר ויצרו את הפפירוס – סוג של נייר שהיה עשוי מצמח הגומא.
הם קילפו את הצמח והניחו פרוסות מהחלק הפנימי של הגבעול זו לצד זו. מעל הונחה שכבה שנייה בניצב לשכבה הקודמת, ואז היו לוחצים עליהן ומייבשים. התוצאה הייתה גיליונות ארוכים, מעין מגילות. אבל סוג הנייר הזה היה בעייתי מפני שהתפרק בקלות, וספרים רבים לא שרדו. התחליף שנמצא לו היה הקלף, שהוא יריעה דקה במיוחד של עור בהמה.
שנת 105 לספירה הייתה מעניינת במיוחד - צאי לוּן, משרת בחצר הקיסר הסיני, המציא את הנייר הראשון. הוא הכין אותו מתערובת של חלקי עצים וסמרטוטים, וכל אחד מהניירות יוצר בעבודת יד והיה יקר ונדיר. סוחרים ערבים הביאו את הנייר לאירופה, ובמהרה הוא החליף גם שם את דפי הפפירוס.
בקלף, לעומת זאת, המשיכו להשתמש עד לתקופה מאוחרת יותר, ובמאה הראשונה לספירה נמאס לרומאים מהמגילות הארוכות שהיו חייבים לגלגל בכל פעם שרצו להעביר אותן ממקום אחד לאחר.
הם חשבו על רעיון מבריק: אולי אפשר לקפל את העורות האלה ולתפור כמה מהם יחד בדיוק בקו הקיפול? אמרו ועשו. כך בעצם הומצא הספר הראשון, שהיה אפשר לכתוב בו על שני צידי הדף והיה נעים ונוח לדפדף בו מעמוד אחד לאחר.
כל התפתחויות המדהימות האלה הביאו לשינויים עצומים. התרבות האנושית, שעד אותו זמן הייתה מבוססת על סיפורים ומידע שמועברים מפה לאוזן, הפכה לתרבות המבוססת על קריאה וכתיבה. עכשיו אפשר היה לכתוב כל רעיון והמצאה, ולהעביר אותם לאנשים אחרים בכל העולם.
המהפכה של גוטנברג
עד אמצע המאה ה-15 הספרים הוכנו בתהליך ארוך ומייגע: נזירים ובעלי מלאכה מיוחדים העתיקו אות אחר אות בכתב יד. הם עשו זאת לאט ובזהירות, כי כל טעות קטנה גרמה לאובדן של עמוד שלם.
יצירת עותק אחד של ספר ארכה כמה שבועות, לפעמים אפילו חודשים, ובגלל זה מעט העותקים שהיו מכל ספר היו יקרים מאוד ורק אנשים עשירים יכלו לקנות אותם. הפער בין עשירים לעניים היה עצום, ואדם שנולד עני לרוב גם מת עני מפני שלא היה לו די ידע כדי לערוך שינוי משמעותי בחייו.
לאדם ששינה את כל זה קראו יוֹהָן גוּטֶנְבֶּרְג. אנחו לא יודעים עליו הרבה: הוא נולד בין השנים 1394 ל-1399 והיה הבן השלישי במשפחת אצולה מהעיר מַיְינְץ שבגרמניה. הוא למד צורפות ועבד בייצור תכשיטים, אך בשנת 1428 גורש מהעיר בגלל ויכוח בין אצילי העיר לבין מועצת העיר ואנשי הגילדות המקצועיות.
בשנת 1430 גוטנברג התגורר בעיר שטרסבורג, שהיום נמצאת בצרפת. בתקופה הזו כבר הומצא לוח הדפוס מעץ: זה היה עמוד שלם עם אותיות מובלטות שעליהן מרחו דיו, ואחר כך הצמידו את התבליט לדף נייר. השיטה הזאת הייתה מאוד מסורבלת מכיוון שעבור כל עמוד של ספר היו צריכים לייצר לוח נפרד.
בית דפוס אירופאי (איור: Getty Images)
לגוטנברג היה רעיון פשוט אבל גאוני: הוא פירק את הלוחות המגולפים לאותיות נפרדות, והשתמש במתכת במקום בעץ. את האותיות הנפרדות אפשר היה לסדר בכל פעם בסדר אחר, וכך להרכיב כל מילה בשפה וליצור בכל פעם עמוד אחר עם אותן אותיות!
גוטנברג שכלל את השיטה שלו ויצר מתקן ליציקת אותיות מעופרת מותכת. חשוב היה לדאוג שהאותיות יהיו בגובה אחיד, מכיוון שאם אותיות אחדות יהיו נמוכות מדי הן לא יגיעו לנייר ויטביעו עליו את הדיו, והדף יכיל רק את ההדפסה של האותיות הגבוהות יותר.
במקביל ללוחות המתפרקים הצליח גוטנברג לפתח מכונה שאפשרה לחיצה מהירה ואחידה של דף הנייר אל האותיות. למכונה הזאת קוראים מכבש דפוס. הרעיון התבסס על מכונת כבישה של יין או של שמן, שכללה מנוף המחובר לבורג גדול שנע בתוך תבריג כלפי מטה. הפועל היה מסובב את המנוף, והבורג היה יורד למטה ומועך זיתים להפקת שמן זית או ענבים ליין.
במכבש הדפוס נמעכו במקום זיתים, אותיות: הן הונחו בתיבת אחסון המחולקת לתאים (תא לכל אות) לפי הסדר הרצוי, נמרחו בדיו, הוכנסו למכבש והודקו אל גיליון הנייר. לאחר ניסיונות רבים והדפסה של כמה ספרים קטנים החל גוטנברג לעבוד על הפרויקט הגדול שלו, ובשנת 1455 הושלמה ההדפסה החשובה והאיכותית ביותר - תנ"ך מפואר בלטינית.
לוותר על הנייר
אין ספק שהדפוס אכן שינה את העולם, אבל היום כבר ברור שהמהפכה הבאה נמצאת בעיצומה. זוהי המהפכה הדיגיטלית, שהביאה לנו בהתחלה את המחשב האישי והאינטרנט שאפשרו לנו להגיע לכמות ענקית של מידע, וממש באחרונה את הספר האלקטרוני.
מכשיר זה יכול להחזיק כמות עצומה של ספרים ולאפשר גישה לאלפי ספרים שונים באמצעות כמה הקלקות עכבר. המתנגדים לטכנולוגיה הזו חושבים שאין תחליף לריח הנייר ולדפדוף בספר או בעיתון. הם גם מפחדים שאנשים יקראו פחות מכיוון שפחות נוח לקרוא ממסך מחשב.
הדבר היחיד שעליו מסכימים כולם הוא העובדה שהטכנולוגיה הזו ידידותית לסביבה – רק חשבו כמה עצים נכרתים מדי שנה כדי לספק נייר לעיתונים שמתיישנים ולספרים חדשים שיוצאים לאור כל הזמן...
אז מה יהיה בעתיד? איך ייראו הספרים בעוד כמה מאות שנים? האם בכלל יהיו ספרים בעוד כמה מאות שנים? אף אחד לא יודע לענות על השאלות האלה. יכול להיות שהתוכן של הספרים ישתנה לאחר כתיבתם, כי הרבה יותר קל לעשות שינויים בקובץ דיגיטלי, ויכול להיות שהקוראים יוכלו להשתתף ביצירת הסיפור ולקבוע את הסוף שלו.
אבל אם אתם עדיין כאן, קוראים את הכתבה הזו, סימן שלא חשוב באיזו צורה אתם קוראים את המילים – מה שחשוב הוא שאתם ממשיכים לקרוא! והקריאה, אנחנו מקווים, לא תיעלם אף פעם.
הכתבה התפרסמה במגזין "גלילאו צעיר" מבית מוטו תקשורת
לכתבות נוספות של גליליאו צעיר באתר ifeel
לפנייה לכתב/ת 
