אין עם מי לדבר

זהו, תם עידן. 21 שנה, במונחים של תקשורת המונים, משולים לנצח ועוד קצת, ואלה היו שנותיה של "יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל. הרשו לי להיפרד בנימה אישית ממה שהפך לפיסת קאלט עבור המאזינים המזדמנים.

רייכר. לשון צחצחות מצטעצעת (צילום: רותם פלדנר)

בשנים האחרונות, כשהקשבתי מדי פעם, שמעתי אנשים די מבוגרים נרגשים מעצם היכולת לדבר ברדיו, ואחר כך נרעשים עד עמקי נשמתם מענייני היום: יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ימין ושמאל וקונצנזוס ענק אחד לגבי הצורך הדחוף בזהירות בדרכים.

"יש עם מי לדבר" עלתה לאוויר כאשר איש עדיין לא חזה את מהפכת האינטרנט, הבלוגים והטוקבקים. הזירה התקשורתית הציבורית היתה חסומה לגמרי לאנשים מן היישוב, למעט אותם משדרים שהפגינו רוחב לב כלפי "העם" והרשו לו להתבטא.

זאת, בתנאים מגבילים כמובן: לא לירוק, לא לקלל, לא לצרוח ולא להשמיע תכנים פרובוקטיביים מדי. בגלי צה"ל, השיטה פעלה לרוב ללא תקלות מיוחדות, והסינון הראשוני של המטלפנים - הרי לא יעלה על הדעת שכל אחד יוכל להגיד ברדיו כל מה שבא לו, נכון? - הניב תוצאות משביעות רצון, אם כי צפויות למדי.

פרקליטי השטן, או: היושבים על השאלטר

כדי להתגבר על הקוטביות הצפויה ועל כך שבשיח הציבורי שלנו אין אמצע ואין מתינות, אט אט פתחו מגישי התוכניות אישיות רדיופונית של פרקליט השטן. נאמנים אך ורק לצורך לעורר עניין, הם נהגו להציג למטלפנים הנרגשים, רובם המכריע גברים בגיל העמידה, את העמדה ההפוכה לזו שהביעו זה עתה, אחרי המתנה מורטת עצבים ומודעות מוגברת לגודל המעמד.

ווליניץ. אהבת אדם כללית (צילום: יפעת יוגב)

לעתים קרובות, לא עמדו המטלפנים במעמסה המנטלית ולא היו יכולים להרים את הכפפות שהושלכו אליהם. לעתים רחוקות מדי התפתח שם דו-קרב מילולי מאתגר, והזכות להשליך את קוראי התיגר מן השידור היתה שמורה תמיד לבעלי הכוח.

ולמרות זאת, המשיכו אנשים לטלפן ואף נתנו סימנים במגישים. יעקב אחימאיר קיבל לא מעט מחמאות על ההגשה האלגנטית, המכבדת והמתחשבת שלו, והוא אכן היה העדין מבין כולם ביחסו אל מאזיניו.

הוא תמיד הקפיד לכנותם "אדוני" ו"גבירתי", ובשעה שהופקד על "יש עם מי לדבר", גם המטלפנים אימצו את כללי הנימוס שלו ולא הרבו לצרוח; מנגד, איתן ליפשיץ הקפיד להתלהם כאילו היה כמעט זהבי-עצבני שכזה, חימר במטלפנים בנחישות חסרת סבלנות והצליח לגרום לרבים מהם להישאר פעורי פה וחסרי נשימה, מבלי שיכלו להגות את אשר ביקשו לומר.

אחימאיר. "אדוני" ו"גבירתי" בכל שידור (צילום: ששון תירם, רשות השידור)

גדעון רייכר הפגין אהבה עצמית ולשון צחצחות מצטעצעת והמטלפנים שלו אהבו את זה ללא גבול; דליק ווליניץ הפגין בעיקר אהבת אדם כללית ואריה מליניאק הביא את מצבי הרוח המתחלפים שלו מן הבית, ולא תמיד ידע לקשר ביניהם לבין אמרות השפר של המטלפן האחרון. אם יש משהו משותף לפרסונות שנוצרו בתוכנית הזאת, הרי זו נטייתם העיקשת של המטלפנים להאשימם בשמאלנות. לא היה בסיס לאישומים הללו, מעבר להמיית הלב הזועקת שהתקשורת כולה שמאלנית.

שעתם של הקבועים, או: היום זה כבר לא עובד

המגישים הקבועים נפרדו בשבוע האחרון איש איש בתורו, ואפילו אימצו ברוחב לב את טיעוני השלטונות: התוכנית יורדת כי צריך לרענן, כי מספרם של המתקשרים לא בדיוק עולה בהתמדה, כי שינוי זה טוב.

הכל נכון, והכל גם קצת עצוב. כי בעצם, מותה של "יש עם מי לדבר" הוא חלק מגסיסתה של האופציה לדבר באופן נקי ותרבותי, פלוס צעקות פה ושם, שמגישיה הצליחו לשמר כספינה זעירה בים של אלימות מילולית.