"מאמי, אני תקוע פה בבית, משחק עם הקטן"
אולי בעבר, נגיד בשנת 2010, הצהרה של גבר שהוא יושב בבית ומשחק עם הקטן נשמעה מגונה. אבל בימינו, מאז חוק חופשת לידה חובה לגברים, הרבה מאוד זכרים נקשרים אל צאצאיהם מאוד. ואיכשהו, הן תמיד שוכחות לקנות חיתולים. זוגיות 2020
9 ביוני, שנת 2020. "איפה היית?" אני זועק על החמודה בקול היסטרי.
"מה קרה?" היא משיבה בטון נונשלנטי, "בסך הכל קפצתי לשתות משהו עם כמה חברות אחרי העבודה".
"יופי. אז בזמן שאת מבלה עם חברות שלך אני תקוע פה בבית לבד, משחק עם הקטן".
אולי בעבר, נגיד בשנת 2010, הצהרה של גבר שהוא יושב בבית ומשחק עם הקטן נשמעה מגונה למדי. אבל בימינו, מאז חוק חופשת לידה חובה לגברים, הרבה מאוד זכרים נקשרים אל צאצאיהם בצורה חזקה מאוד.
"סליחה", משיבה החמודה בכעס, "אני עובדת מאוד קשה בשביל לפרנס אתכם, אז מה רע אם אני רוצה מדי פעם לצאת לשתות עם חברות?".
"שום רע", התחלתי קצת להתרכך, "אבל תודיעי לי, שאני לא אשב פה ואחשוב שאולי קרה לך משהו".
"בסדר. למה אתה כזה היסטרי?" היא שואלת.
דמעות זולגות על לחיי: "אני מצטער. אני פשוט תקוע כאן כל היום. ולמולי הקטן צומחות שיניים וזה כואב!!!".
היא מחבקת אותי, טופחת קלות על ישבני ואומרת: "זה בסדר מותק, אל תבכה".
"קנית חיתולים?" אני שואל ומוחה את דמעותיי.
"אוי, שכחתי", היא משיבה.
הזעם חוזר.
* * *
אני עומד בסופר עם חבילת חיתולים ועוד כמה מצרכים, החמודה תמיד יוצאת לקניות בלי רשימה, ובגלל זה היא נוטה לקנות את כל המוצרים שכבר נמצאים במקרר. לך תבין נשים. בזמן שהקופאי מעביר את המוצרים במיומנות אני שומע מאחורי קול מוכר.
"אלן קארלסון לא היה נותן לזה לקרות".
הסתובבתי אחורה וראיתי אדם זקן לבוש בגופיה לבנה, מכנסי ג'ינס ונעלי התעמלות. "גונזאלס?" שאלתי בתדהמה.
לא כך זכרתי את גונזאלס, אותו גבר מסתורי שהיה לבוש בדרך כלל במעיל גשם בצבע בז', אדם גאה שנשא עימו מזוודה ומדור ספורט. היום כל הספורט מתמקד בכדורעף חופים והתעמלות אמנותית. מה לעשות שבעל המאה הוא בעל הדעה.
"אז אין יותר מה לעשות?" שאלתי אותו והבטתי בשער של מגזין בלייזר שהציג 10 טיפים של יון תומרקין כיצד להשאיר את עור הפנים לח ורענן.
"אולי יש", ענה, "אבל בשביל זה נצטרך למצוא את הפטריארך האחרון".
כל גבר מכיר את הפטריארך האחרון, אבל בתור אגדה עירונית, הפטריארך היה מנהל של חברה מאוד גדולה שהונפקה בבורסה, עד שיום אחד הוחלף על ידי מנכ"לית כחלק מחוק אפליה (סליחה "העדפה") מתקנת לשנת 2013. הפטריארך סירב להכיר בחוק ונמלט למצדה עם 50 חסידים, שם הם ננעלו בבוטקה קטן שהיה בסביבה, גמרו לבעל המקום את כל הבירה והאורנג'דה, שרפו מגיני ביצים וראו שידורים חוזרים של מונדיאלים עד שהימ"מ פיזרו אותם בכוח.
"הוא עדיין שם?" שאלתי בתקווה.
"לא בדיוק", ענה גונזאלס.
שעה אחר כך עמדנו בפתח של רשת בתי מרקחת ידועה ושם ראינו אותו, האדם שהיה סמל ומופת לחנייה מקבילה, הגבר שלימד את כולנו איך להשתין על עץ כשביד אחת אתה מחזיק פחית בירה וביד השנייה סיגריה, הטיטאן של כל הגברים בעולם כולו... עמד במרכז בית המרקחת ותמחר בקבוקים של שמן תינוקות.
דמעות עמדו בעיניו של גונזאלס, ולמען האמת, הבנתי אותו לחלוטין. גונזאלס הקדיש את חייו למאמץ להשאיר אנשים כמו הפטריארך בעמדות כוח. מחזה זה רק הראה לו שכל עבודתו הייתה לשווא.
"מנחם! אנחנו צריכים לדבר", קרא גונזאלס אל הפטריארך.
מנחם הסתובב, הבחין בגונזאלס העגום ואמר בחצי חיוך: "זה רק מני עכשיו".
עשר דקות אחר כך, במחסן בית המרקחת, ישבנו שלושתנו על כוס קאווה, וגונזאלס שפך את ליבו: "אנחנו לא מוכנים להיעלם אל תוך הלילה, אנחנו מוכנים להילחם. עכשיו הגיע הזמן להעלות את המין הגברי בחזרה למקומו הטבעי".
מנחם נד בראשו בפקפוק ואמר בשקט: "בגלל הגישה הזאת הפסדנו מלכתחילה".
"מה זאת אומרת?" שאלתי אותו, "אתה אומר שלא היינו מספיק מחוייבים?"
"להיפך", ענה מנחם "היינו מאוד מחויבים, נכנסנו למלחמה. אבל אתה צריך להבין שבמלחמה יש רק מפסידים".
"איך אתה אומר את זה?" שאלתי את הפטריארך, "אם אנחנו הפסדנו אז הן ניצחו".
מנחם חייך את חיוכו הקטן והנבון ואמר: "הן לא ניצחו. בעוד 20 שנה האפליה המתקנת תעבור חזרה אלינו, ואז אנחנו נקבל את הכוח ובעוד 70 שנה הכוח יחזור אליהן. זה מעגל אין-סופי של מלחמה חסרת תכלית".
לפנייה לכתב/ת 
