טראומה, שחיקה ולב ענק: יום עם חוקרת ילדים

"יש חקירה דחופה, מקרה ממש מזעזע. אבא אנס שנים את הילדות שלו ונעצר בלילה. צריך לחקור את בתו בת החמש ולברר אם עשה את זה גם לה. היא נסעה לשם לדבר ולהבין אם הילדה אכן נפגעה".

המקרה הקשה שהתגלה החודש בשפלה תפס את יפעת, חוקרת ילדים ממחוז מרכז של משרד הרווחה, במשימה אחרת. "אם לא הייתי בדרך לחקירה אחרת, סביר להניח שהייתי מוקפצת לשם", היא אומרת. לדבריה, בגלל העומס הרב והמחסור בחוקרים ישנן חקירות שממתינות כבר חודשים ארוכים,

אבל כשפרשה מגיעה לכדי מעצרים, הכל מוזז הצדה. "אנחנו מתגייסים לזה מיד", היא מסבירה. "כיבוי שריפות, קוראים לזה".

יפעת, עובדת סוציאלית במקצועה, בשנות השלושים לחייה, עובדת כבר למעלה משש שנים כחוקרת ילדים ומדריכת חוקרי ילדים, לאחר שעברה הכשרה מיוחדת. היא אם לשני ילדים קטנים, ולדבריה, עבודתה חודרת עמוק גם לחייה הפרטיים. "אחרי שאני מדברת עם ילדה בת שמונה שנראית כמו מלאך קטן, שמספרת לי איך אחיה הגדול אנס אותה, אני מזדעזעת ולא נרדמת בלילות. לפעמים, אני מודה, כשאני חוזרת הביתה - אין לי כוח לילדים הפרטיים שלי. אני גם בטוחה שאני הרבה יותר חרדתית לגבי הילדים שלי מאשר רוב האמהות, שלא נחשפות לתכנים שאליהם אני נחשפת".

40 חקירות בחודש, 1,000 ילדים בהמתנה

על פי החוק, ילדים מתחת לגיל 14 שנפלו קורבן לאלימות, לא ייחקרו על ידי המשטרה, אלא רק על ידי חוקר ילדים של שירותי הרווחה. אותו כלל תופס גם לגבי ילדים מתחת לגיל 14 החשודים בביצוע עבירה. על החוקרים, כולם עובדים סוציאליים, מוטלת המשימה לנסות ולדובב את הילד ו"להוציא" ממנו את העובדות. הדיווחים שהם כותבים בתום החקירה משמשים את המשטרה.

חקירת ילד פגוע יכולה להימשך כמה שעות, ולפעמים נדרשת השלמת חקירה נוספת, יום או יומיים לאחר מכן. התפקיד הוא אכן תובעני, מורכב וסוחט רגשית - אבל גם מאתגר ומעניין.

לפי הגדרת התפקיד, מדי חודש נדרשים חוקרי הילדים לקיים 25 חקירות, אבל בגלל העומס הרב והמחסור בכוח אדם, המספר מגיע לא פעם ל-40 חקירות בחודש.

לעתים מבקש משרד הרווחה לערוך מבצע מיוחד בניסיון להתגבר על הפיגור, ואז נאלצים גם לבטל חופשות והדרכות - ובכל זאת, רשימת הילדים הממתינים לחקירה רק הולכת ומתארכת, ועומדת על יותר מאלף ילדים, נכון לשבוע האחרון. משרד הרווחה מצוי במאבק מתמיד לקבלת תקנים נוספים לחוקרי ילדים, ואנשיו טוענים כי באוצר פשוט לא מבינים את חשיבותו ומורכבותו של התפקיד.

הילדה נכה, האם מרביצה

את הילדים משתדלים לחקור במידת האפשר בעודם נמצאים במסגרות חינוכיות, וגם יומה של יפעת החל בהתקשרות לשני בתי ספר. "קיבלנו דיווח על אם חד הורית שמתעללת באחת הילדות שלה. היא נולדה נכה, ולאם מאוד קשה לקבל את זה. הילדה סיפרה למחנכת שאמה מרביצה לה ומאיימת לגרש אותה מהבית.

אחותה נורמטיבית ולומדת בבית ספר אחר. אסור לי לחקור אותן בימים נפרדים, כדי שלא יתאמו גרסאות, לכן אני חייבת לוודא ששתיהן נמצאות כל אחת במסגרת שלה".

לאחר שעה של שיחות עם מנהלות ומזכירות בתי ספר, מתברר שאחת האחיות נעדרת. יפעת מתאכזבת, כי התכוננה היטב לחקירה, והיא מרגישה שכדאי לתת למקרה הזה קדימות. היא מתייעצת עם פקידת סעד שמטפלת בכל המשפחה, ויחד הן מחליטות שבכל זאת אין אפשרות לקיים את החקירה באותו יום.

לא רק בחקירות שלה היא עוסקת - יפעת מדריכה בקורס חוקרי ילדים, וחניכיה, שיצאו גם הם כבר לשטח, לא מפסיקים להתקשר כדי להתייעץ. אחת השיחות ממחישה היטב את הנזקים הנגרמים בגלל ההמתנה הארוכה לחקירה. "לפני חצי שנה הילד הזה הגיע ללשכת הרווחה והתלונן שאמא שלו מרביצה לו", היא מסבירה. "הוא הגיע אז עם אביו, ועל זרועו היה סימן כחול. עברה חצי שנה, ועכשיו הוא לא ממש משתף פעולה. המצב השתנה, ולא ברור מה קורה במשפחה".

חלפה כשעה, ומודרכת אחרת נמצאת על הקו: "יש לנו מידע מאוד ראשוני מפסיכולוגית, שפנתה אליה אם וסיפרה שאביה, סב לבנותיה, שם סוכריות בכיס שלו ואומר לבנות להוציא אותן. הן בנות ארבע ושש. איך אני אמורה לחקור אותן? מה לשאול?". יפעת משיבה: "את צריכה קודם לשאול את הפסיכולוגית על סמך מה האם דיווחה, איפה ראתה את זה, כיצד ידעה שזה מה שקורה. תשאלי את הילדות מה הן מרגישות כשהן מכניסות את היד. אם יש עוד משהו בכיס, חוץ מסוכרייה, איפה זה קורה, אם הסבא אמר להן לגעת איפה שהוא".

"הוא אח שלי, אני לא רוצה שייכנס לכלא"

לפני כשנה, חקרה יפעת ילדה בת שמונה, שנפלה קורבן להתעללות מינית מצד אחיה הגדול. מפאת גילה הצעיר, לא הייתה הילדה מודעת לגמרי למשמעות המעשים. "נורא קשה להביט לילדה הזו בעיינים ולשמוע את סיפורה", אומרת יפעת. "יצרתי איתה אמון די מהר, והיא סיפרה לי על מה שקרה".

גם אם בהשמטת הפרטים הגרפיים, העדות מצמררת. "כאב לי, אבל הוא המשיך", סיפרה הילדה, "עד שאח קטן שלי דפק בדלת וביקש שיפתח. הוא אמר לי להתלבש ופתח לו, אבל מהר גירש אותו. אחרי זה שוב נעל את הדלת ובא אלי... עשינו את זה במיטה שלי. אחרי זה הלכנו לשחק, והוא אמר לי שאסור לנו לעשות את זה עוד הפעם, כי הוא ייכנס לכלא. הוא אח שלי, אני לא רוצה שייכנס לכלא".

יפעת עוברת לרגע במשרד, ומחליטה לנסוע לעיר אחרת ולחקור ילדה כבת עשר שמנהלת בית הספר דיווחה עליה לפני יותר מחודשיים. "כואב לי שרק עכשיו אני מגיעה לחקור אותה, זה חמור מאוד. אנחנו קולטים עובדים סוציאליים ומכשירים אותם לחוקרי ילדים, אבל זה לוקח זמן, ואנחנו ממשיכים לעבוד על כיבוי שריפות. המחנכת דיווחה שהאם מרביצה לילדה עם החגורה, שהילדה מנקה את הבית. לפעמים, כעונש, האם מגרשת אותה לשעה-שעתיים מהבית".

בודדים עם הטראומה: "לא נשארים הרבה שנים"

בימים אלו מנהל איגוד העובדים הסוציאליים משא-ומתן מול משרד האוצר על שיפור תנאי התעסוקה. לא רק המשכורות הנמוכות נמצאות במרכז המאבק. חוקרי ילדים, למשל, מקבלים החזר על פחות משליש מהכסף שמבוזבז על הנסיעות, משלמים בעצמם על חניה, לא מקבלים תקציב לאוכל (על אף שרוב הזמן שהם מבלים מחוץ למשרד), ולמרות שהכוננות שלהם נמשכת 24 שעות - ולרוב הם גם עובדים במהלכה - הם מקבלים תוספת רק על חמש שעות נוספות.

ובכל זאת, כמו עמיתיה, יפעת רואה בעבודתה שליחות, ואינה נותנת לתנאי ההעסקה הגרועים לרפות את ידיה. "זה לא עוד עבודה שאתה מתחיל בשמונה ומסיים בארבע", היא מסבירה. "צריך להרגיש את זה ולהבין שאתה עושה משהו מאוד מיוחד, על אף הקושי".

אבל העבודה התובענית בהחלט נותנת את אותותיה. רק באחרונה הבינו במשרד הרווחה שאותם חוקרי ילדים, שחשופים לטראומה מתמשכת,

זקוקים גם הם לטיפול נפשי. בחודשים האחרונים החלו לפעול קבוצות תמיכה בכל מחוז, וכל חוקר זוכה לשעתיים של טיפול פרטני. צור, שיזמה את התוכנית, מודה שזה עדיין לא מספיק, אך היא מוסיפה שהפיילוט יורחב בהתאם לתגובות מהשטח.

יפעת בהחלט תשמח לקצת תמיכה: "איך מצפים מאיתנו לישון טוב בלילה, כשיש ילדה שאביה אנס אותה ואמה הרביצה לה? אנחנו בעצמנו חשופים לטראומה, ולכן הרבה חוקרי ילדים לא נשארים יותר מדי שנים בתפקיד. לאורך שנים, אחרי שאתה מקשיב לילדים קטנים שמספרים על התעללויות שעברו, על ההורים שלא שמרו, על אחים או אבות שאנסו, הטראומה מצטברת, זה מאוד שוחק. לנו אין למי לספר, אין למי לשפוך את הלב. זה תפקיד של בדידות. בין חקירה לחקירה אנחנו מסתובבים לבד, חוזרים הביתה וממשיכים לחשוב על העבודה. גם אי אפשר לדבר עליה עם אף אחד. עד היום אני זוכרת את החקירה הראשונה שלי, ילדה שבגיל 16 נכנסה להריון בפעם שלישית מאביה. רק אחרי הפלה השלישית שביצעה, היא העזה לדבר".