בכוח לא בונים חברה
בארץ ישראל לא יהיו ניסי המדבר המופלאים, בארץ ישראל האופוזיציה לא תיבלע פתאום באדמה ולא תישרף באש שמיימית. הרב רפי פוירשטין על מנהיגות במדבר - ובארץ ישראל
לכאורה מהווה פרשת 'קרח' את ההוכחה המוחצת לתוקף האלוקי של מנהיגותו של משה. החולקים עליו מתים במיתות משוות. קרח וחבריו למזימה נבלעים באדמה. 250 אנשי הקדש והרוח, נשרפים למוות באופן פלאי. הפרשה אמורה לסתום את הגולל על כל אופוזיציה אפשרית למשה רבנו, שכמוהו לא היה וכמוהו גם לא יהיה.
אך בעיני, יש כאן גם נקודת חולשה לא פשוטה של מנהיגותו של משה. בשתי נקודות חשובות:
1. משה לא יכול להתמודד עם האופוזיציה הסוחפת הניצבת מולו ללא סעד אלוקי, המתבטא בניסים גלויים (פתיחת האדמה את פיה, והאש היורדת משמים ושורפת את 250 האיש).
2. הניצחון הינו סוחף מיידי. זאת אומרת, משה לא יכול להתמודד עם אופוזיציה חיה וקיימת. היא צריכה להיעלם, פשוט לא להיות שם, על מנת שהוא יוכל למלא את תפקידו המכונן.
האם זה איננו אותו משה שבונה מנהיגות אישית, המתבטאת בתורות העצומים של המבקשים מזור ופתרון הניצבים יום יום אל מול פתחו עד לרגע שבו יתרו הציע לו להקים מערכת משפט מסודרת? האם זה לא משה שגדל (עד גיל שמונים) הרחק מהעם אותו עליו להנהיג, בארמונו של המדכא פרעה ולכן מערכת יחסיו עם העם מתאפיינת בריחוק? האם זה לא משה שלפחות חלק מהעם רואה אותו כמעין 'אלהים' ובונה עגל כתחליף לנוכחותו, ובכך הוא דמות נשגבה ועל כן מרוחקת?
ולכן משה לא יכול להיכנס לארץ ישראל משאת נפשו. על כך תמהים הלומדים והפרשנים, מדוע נענשו משה ואהרן כה בחומרה על שכעסו (לפי אחת הדעות) על בני ישראל הצמאים למים במדבר הלוהט והצחיח? והתשובה שהיא שהעימות הכועס של משה עם העם הצמא הוא לא עם דור יוצאי מצרים אלא עם בניהם. האירוע מתרחש בסוף 40 שנות הנדודים. ומשה שכמוהו לא יהיה, לא מצליח (שוב) לתקשר והפעם עם הדור החדש, זה האמור לכבוש את ארץ כנען. כאן כבר נדרשת מנהיגות אחרת. בארץ ישראל יגורו שבטים שונים, פזורים במקומות גיאוגראפיים שונים, עם מערכת צרכים שונה ומגוונת. כאן נדרשת מנהיגות 'דמוקרטית' יותר, מכילה, מקשיבה, משוחחת, משכנעת. כאן בארץ ישראל כבר לא יהיו ניסי המדבר המופלאים, בארץ ישראל האופוזיציה לא תיבלע לפתע פתאום באדמה, ולא תישרף באש שמימית. כאן היא תפתח במלחמת אזרחים עקובה מדם כמו שהכרנו בתנ"ך בפילגש בגבעה, ובאירועים רבים אחרים. כאן צריך מנהיגות בגוון אחר, מינורית יותר. כמו זו של יהושע וממשיכיו.
כל מי ששואל את עצמו היכן הם ניצני החשיבה הדמוקרטית בתורה נדמה לי שדווקא פרשת קרח היא זו שתובעת את הגישה הדיאלוגית, זאת שמבינה שבכוח לא בונים חברה.
ובמעבר חד, השבוע היינו עדים לניסיון לפתוח את האדמה על מנת לבלוע את מי שהתנהגותה החוצפנית והבוגדנית קוממה עליה בצדק רבים וטובים. אך נזכור כי גם אופוזיציה מרה ורעה לא פותרים יותר על ידי בליעה באדמה. אלא על ידי מאמץ בלתי נלאה שלא ברור לאן יוביל. וגם עם הדיאלוג לא צולח הרי שאין פתרונות 'בליעה'. עם ישראל חי במשך דורות עם הפלישתים ובימי בית שני עם תושבים הלניסטיים רבים. החיים לא היו פשוטים אבל הם התקיימו. וכבר ה' אומר לעם: " וְנָשַׁל ה' אֱלֹוקיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה" (דברים פרק ז). דווקא פרשה לא סובלנית כמו פרשת קורח מלמדת אותנו את ההכרח שבסובלנות.
לפנייה לכתב/ת 
הרב רפי פוירשטין
מומלצים
