בין חוסיין אובמה לארדואניג'אד

"התנצלות, פיצוי הנפגעים ומשפחותיהם, השבת הספינות שהשתתפו במשט, הסרת המצור על עזה והסכמה ישראלית לוועדת חקירה בינלאומית" – כך, לא פחות ולא יותר, דורשים מאתנו הטורקים, עתה למען לא יטרקו את הדלת בפנינו ויואילו ברוב טובם להחזיר את השגריר הטורקי לתל אביב.

זאת קרוב לוודאי עד האמתלא הארדואנית הבאה, שבעטיה אפשר שנידרש להשיב לאימפריה העות'מאנית חלקים מארץ ישראל, נחויב בעוד חקירה בינלאומית בלתי תלויה על מעללי ניל"י, וכמובן לא לפני שנעמיד לדין את צאצאי משפחת אהרונסון על מעשיה המחתרתיים והנלוזים כלפי אבותיו של ארדואן.

אלא שעזות מצחו של השליט הטורקי, ברית הזוגיות שכרת עם "אחיו האיראני" וניאוץ ישראל החוזר ונשנה – מונחים בעיקר לפתחה של ארה"ב, שבמחדליה, ובעיקר ברוח החדשה והמבינה שליטים מסוגו של ארדואן, מאפשרת כמעט באין מפריע למנהיג הטורקי להפוך לבן היקר של האיסלאם הפונדמנטליסטי העולמי.

כך, כשיועצו של אובמה למאבק בטרור, ג'ון ברנן, קובע באחת מהרצאותיו כי "ג'יהאד הוא היטהרות", "ג'יהאד הוא מאבק קדוש, שבו האדם מטהר את עצמו ואת הקהילה" וש"אין כל קשר בין האיסלאם לרצח חפים מפשע" – אך מתבקש שאובמה יראה בטורקיה את "המדינה הטובה ביותר לגשר על הפער בין המערב לעולם המוסלמי, ובין ישראל למדינות ערב".

אף שקצת קשה להאמין, הדובר לא ניסה את חוש ההומור שלו על הנוכחים, והדברים לא היו במסגרת האתנחתא הקומית של ההרצאה. הם נאמרו במלוא הרצינות ובדעה צלולה, ובעיקר היו המשך ישיר להחלטה מלפני כחודשיים בבית הלבן, בהנחיית הנשיא בכבודו ובעצמו, שלא להשתמש עוד במינוח "איסלאם קיצוני ומיליטנטי".

החלטה שהיא עוד ספיח הזוי אך מתבקש במכון התקנים הוושינגטוני החדש, שבו משתחווים בפני מלכים חשוכים ומתפעמים מחוכמתם, מקרבים ומחבקים מוסלמים קיצונים, נמנעים מעימותים עם שליטים מוטרפים, אבל ששים ליצירת חיכוכים ומדנים דווקא עם בעלי הברית הישראלים.

כך, דתם של אחמדינג'אד, בן לאדן, נסראללה וארדואן לא רק עומדת עתה בתו התקן הנשיאותי החדש, אלא זוכה לשלל סופרלטיבים מפי הנשיא עצמו. למשל, "על שעשתה כה רבות במאות השנים האחרונות לעיצוב העולם, ובכלל זאת לאמריקה", על ש"האיסלאם הוא חלק מקידום השלום העולמי" וכמובן על "הקוראן הקדוש" המלמד כי "מי שהורג אדם חף מפשע כאילו הרג את האנושות כולה; ומי שמציל אדם אחד כאילו הציל את האנושות כולה".

ולאורם של התיקונים ההיסטוריים-תיאולוגיים הנשיאותיים הללו, נקל להבין מדוע חובק אובמה את ידיו וממלא פיו מים גם לנוכח תהליכי איראניזציה טורקיים מואצים, היותו של ארדואן ציר מרכזי בפרובוקציה של העלאת המחבלים על "המרמרה", קשריו ההדוקים עם סייעני הטרור הג'יהאדי מארגון IHH, השוואתנו לאל-קאעידה, ומסע הצביעות העולמי המשתרך מאחורי המשט והטורקים.

מקפיד בכבודה של טורקיה

את העובדה שרק בעשור האחרון ידע העולם לא מעט מקרי הרג חמורים לאין ערוך מאירועי המשט (רבים מהם בידי האמריקנים עצמם בעיראק ואפגניסטן), ושכלפי אף לא אחד מהם הוצבה דרישה לחקירה במתכונת הנדרשת מישראל – ידועה היטב ליושב בבית הלבן.

ועל אף ידיעתו זו, ולמרות הצבעתה של טורקיה נגד הסנקציות החדשות בנגד איראן במועצת הביטחון, ואף שדעת הקהל האמריקאית נוטה במובהק לתמוך בגרסה הישראלית בנוגע לאירועי המשט ולא בזו הטורקית, ולמרות הקול והכסף היהודיים הכה חיוניים לדמוקרטים בבחירות הממשמשות ובאות בארה"ב לסנאט ולקונגרס בנובמבר – ברק חוסיין אובמה מקפיד בכבודה ומעמדה של טורקיה ושליטה. ההסבר לכך, כמו במקרה של ארדואן, נעוץ בעיקרו בשורשים האידיאולוגיים של השניים.

דמותו הרוחנית של המנהיג האמריקני עוצבה בבתי גידול ליברליים, כאוניברסיטאות קולומביה והרווארד, והאגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית, המקדשים כמעט כל פיוס וריצוי של בריונים "סוציאליסטים" ו"קומוניסטים" מסוגם של מאו, קסטרו, פול פוט, קים ז'ונג איל והוגו צ'אבס מחד גיסא; וניזונה בייחוד מהגותם של אנטי ציוניים ו/או אנטישמים מועדים כג'רמייה רייט, ראשיד חאלילי, עלי אבונימה, אדוארד סעיד, ולא פחות ממשנתם של אנשי מפתח ב"אומת האיסלאם" וב"איסלאמיסטים" מאידך גיסא.

דמותו התיאולוגית של השני התגבשה במדרסות איסלאמיים קנאים ובארגונים פונדמנטליסטיים, שאנטישמיות, שנאת ישראל ומשטמה כלפי המערב בכלל ואמריקה היו ועודם לחם חוקם, למשל במסדר הסופי נקשבנדיה, שעד היום נחשב לתומך נלהב בג'יהאד העולמי נגד ישראל.

כך, אך טבעי שהמנהיג האמריקני, שלבו כה יוצא לאיסלאם המיטיב והמעתיר, ושבמידה רבה במעשיו ובמחדליו מכשיר את הקרקע לרנסנס האיסלאמי הפונדמנטליסטי העולמי, ישלים עם דרכו החדשה של ארדואניג'אד הטורקי, המקיים כהלכתם יחד עם אבותיו את כלל הדיברות ויותר מכל את הדיבר "לא תרשח", בעיקר בנוגע לארמנים ולכורדים. 

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה