"אני כמו קוזילביץ'"
בגיל 73, אילן דר - לנצח אילן מ"קרובים קרובים", לא מפסיק לרגע. בין משחק באייפון (באפליקציית טלפון חוגה) לעוד ערב ב"אנדה", הוא מגיח גם בסדרה החדשה "כאן גרים בכיף", מתרפק על העבר ומדבר - על כל מה שרק אפשר
כשאני מגיעה לקפה, אילן דר בדיוק משחק עם האייפון שלו. יש לו שם אפליקציה של טלפון חוגה, אפליקציה שמראה איך תיראה בעוד 20 שנה, אפליקציה עם סאונד של נפיחות ומשחק יריות ("שצריך להרוג חיילים. זה מה שאני עושה בזמני הפנוי. בכל זאת הייתי ראש המוסד").
רוזן ודר על סט הצילומים. שלושה מחזות שונים (צילומים: עודד מרום)
יש לו קיצור דרך לפייסבוק וג'ימייל. את פורסקוור הוא לא אוהב, כי הוא לא רוצה שידעו איפה הוא נמצא. במוזיקה שלו יש לו את רונה קינן והביטלס, שהוא אוהב לשמוע בנסיעות הארוכות של התיאטרון, שהוא עושה 19 פעמים בחודש, עם שלושה מחזות שונים שהוא משחק בהם ושאת הטקסטים שלהם הוא זוכר בקלילות.
אבל ב"כאן גרים בכיף", הסיטקום החדש שיעלה מחר בערוץ 10 (ב', 21:00), הגיל כבר השיג את דר. הסדרה שעוקבת אחרי משפחה - אבא, אמא, שלושה ילדים - מורכבת ממערכונים קצרים בני חצי דקה עד שתי דקות ומבוססת על פורמט קנדי בשם "The Parents".
דר מגלם את סב המשפחה (כאשר את הסבתא מגלמת עליזה רוזן), שלא מעוניין להעביר את השלב הנוכחי בחייו כבייביסיטר של שלושת הקוז'קים שהביאו לעולם הצאצא שלו (גיא לואל) ואשתו (נתי קלוגר).
כדורגל? זה מסוכן!
במציאות, בתו היחידה של דר, אראל, שגרה לידו וליד אשתו רות ("מי יסחוב לנו את כסא הגלגלים כשנהיה זקנים?"), עדיין לא העניקה לו את האופציה לסרב לבקשה לשמרטף על הנכדים שעדיין אין. אבל דר בהחלט לא משתעמם.
לואל, קלוגר והילדים. סבא לא רוצה להיות בייביסיטר
הוא נוסע באוטובוסים ("למרות שיש לי שתי מכוניות, זה פשוט יותר נוח"), הולך הרבה ברגל, רץ כבר שנתיים עם "אנדה" של בית ליסין, ועושה חזרות ל"אמא מאוהבת", שם הוא מגלם את דמות המאהב הנשוי. כשהוא בא הביתה הוא מדליק טלוויזיה - ונרדם מיד.
כדורגל אתה לא רואה?
"זה לא מעניין אותי. ממש לא. אני בכלל חושב שספורט זה דבר מסוכן, גם לספורטאים וגם לקהל. אני גם שונא המונים מצטופפים. את יודעת כמה אנשים מתו תוך כדי ספורט?", הוא מצביע על ההמון הצעיר והנמרץ שנוהר החוצה מחדר הכושר הממוקם ליד בית הקפה. "אני חושב שהחלק הגדול ביותר שלנו הוא הגב, וצריך לשכב עליו".
מה אתה כן רואה?
"חדשות וליאור שליין. את 'מצב האומה' אני ממש אוהב. אני מקליט את זה ומריץ את הפרסומות. אני לא יכול לראות את ג. יפית. מה שהיא מפרסמת - אני בפרנציפ לא קונה. פעם ישבתי בפרמיירה בתיאטרון, היא ישבה לפני, ואחרי שההצגה התחילה הטלפון שלה צלצל והיא פשוט ישבה ודיברה בטלפון. שיחה חשובה".
השרוּף
גם אם תפקידו בסיטקום החדש קטן יחסית ("תפקיד אורח כזה, כמו קוזילביץ'"), אי אפשר שלא לעקוב אחרי הקורים הדקים שמחברים בין דר לסיטקום הישראלי המפורסם בכל הזמנים, "קרובים קרובים", שגם הוא סבב סביב משפחה אחת גדולה.
דר היה אז בשנות הארבעים לחייו, ומאוחר יותר הסביר שהגיחה ההיא למסך הקטן "שרפה אותו טלוויזיונית", אבל בכל זאת לקח חלק בפרק האיחוד.
"התאחדנו רק לפרק אחד", הוא משחזר, "כולנו היינו שמנים יותר וזקנים יותר, חוץ מיורם שנשאר אותו הדבר. אותה בלורית שיער".
אז לעולם לא ישכחו לך את התפקיד הזה, אה?
"אני יודע. עד היום תופסים אותי ברחוב, אנשים נורמלים. אתמול תפס אותי מישהו שאמר לי 'זה צ'ייס מנהטן בנק'. הסתכלתי עליו כמו משוגע. אז הוא הזכיר לי שב'קרובים קרובים' היה לי משפט באיזה פרק שבו יוסי שילוח עבד בבנק ושלח מכתב. אז הוא אמר שכל פעם שהם מרוויחים משהו בעסק שלהם, הם אומרים אחד לשני 'זה צ'ייס מנהטן בנק'. מה הם רוצים ממני? מה אני אשם? אני לא זוכר מה שעשיתי שם".
אתה בטח רואה את זה מדי פעם.
"כן, ואני גם מקבל על זה תמלוגים, שזה נחמד. יש לי גם את המארז המהודר, למרות שהוא נעלם מהחנויות, אין לי מושג למה".
אז עכשיו אתה חוזר לסיטקום משפחתי, שזה די דומה.
"זה לא יכול להיות דומה ל'קרובים קרובים' כי פה עשינו פרק אחד ביום בלי חזרות, וב'קרובים קרובים' עשינו פרק אחד בשבוע אחרי שבוע של חזרות. ב'קרובים' קיבלתי 120 דולר לפרק, ופה אני מקבל יותר על יום אחד של עבודה. ב'קרובים' השתתפתי בסדרה שלמה ופה אני רק סוג של אורח. בעונה הבאה יהיו עוד פרקים, אבל זה כל כך סודי שבינתיים לא התקשרו ולא שלחו טקסטים ולדעתי גם את הצ'ק על העונה הזו עדיין לא קיבלתי".
אז למה לי פוליטיקה עכשיו
בגיל 73 ("המון כבר מתו בגיל הזה, הלכו לישון ולא קמו"), דר ממשיך להתרגש בדרכו מהתרחשויות שמקיפות אותו, נדהם מעזות המצח של נשים שמתעקשות לצאת בגרדרובה חושפנית מהבית ("אנשים לא רואים איך הם נראים? מה זה? למה הם עושים לי את זה?"), ומאידך מסרב לקחת ללב עניינים כמו פוליטיקה או משטי שלום, למשל.
לוין. "הרבה יחסי ציבור - מעט סחורה" (צילום: גדי דגון)
כמי שצלח טיסה פולנית על מטוס רוסי בו ראה לנגד עיניו את הדיילות מצטלבות לפני ההמראה, הוא מרגיש שהוא הרוויח ביושר פרספקטיבה בריאה על המציאות.
"הרבה יחסי ציבור - מעט סחורה", הוא מצטט את חנוך לוין מתוך המחזה "יאקוש ופופצ'ה". "ג'יטה מונטה אמרה את זה על הזין של אחת הדמויות. אני רוצה מדור קבוע בעיתון. את יכולה לסדר לי אחד?"
תלוי מה יהיה בו.
"הרפליקה הזאת, כל פעם, 'הרבה יחסי ציבור - מעט סחורה', ואחריה אני אוסיף כל פעם שתי מילים. ממשלת ישראל. משט השלום. ג. יפית".
לא תהיה לך בעיה עם טוקבקים?
"מי קורא אותם? שיהיו, מה אכפת לי. לא כולם חייבים לאהוב את כולם".
מה אתה כן קורא? פוליטיקה?
"פוליטיקאים חדשים אני לא מכיר. אתה רואה אותם בטלוויזיה, אתה רואה אופורטוניסטים. הם לא רוצים להנהיג, הם רוצים להיות עם וולוו, הם רוצים להיות בשלטון ולהיות חשובים. כמו שילדים רוצים להיות מפורסמים. אנשים רוצים להיות חשובים. אז שחקנים לא זזים בלי מעצב וסוכן ואיש יחסי ציבור וסטייליסט. אמרתי לך. הרבה יחסי ציבור - מעט סחורה".
